מיתותרפיה – חניכה טיפולית לילדים דרך משחקי לחימה ועולם המיתולוגיה

במאמר זה ארצה להציג גישה חדשנית לעבודה עם ילדים אשר לא משתלבים במסגרות האימונים והחוגים של אומנויות לחימה ממגוון סיבות. לגישה קוראים מיתותרפיה.

ניתן לומר שקיימת אוכלוסיית ילדים שלמה אשר המשותף בה הוא לקות או קושי תפקודי כזה או אחר (החל מהפרעות קשב וריכוז, מסורבלות מוטורית, קשיים בויסות חושי, הפרעות התנהגות, לקות תקשורת, וכן קשיים רגשיים הנובעים מחוסר בטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך וכו'), שרוצים מאד לסגל לעצמם את דרך הלוחם בחייהם, אך אינם מסוגלים – בין אם זה בגלל קשיי ביצוע או קשיי השתלבות.

לאוכלוסיה זו יש מגוון צרכים ייחודיים שמאלצים את החונך (בין אם זאת חניכה דרך אומנויות לחימה, בעלי חיים, טקסים שמאנים, וכו) לסגל גישה אחרת ולהעמיק אל תוך החשיבה היצירתית מצד אחד, והידע שהמדע מביא לנו כיום, מצד שני.

בעבודה שלי עם ילדים בגישת המיתותרפיה אני פועל בשלושה מישורים במקביל בתוך הקשר של חניכת הגיבור במפגשים אחד על אחד (שבהמשך מובילים למפגשים קבוצתיים).

 

המישור הראשון: סנסו-מוטורי

כאן אני שם דגש על תחושה ותנועה. אני מאבחן מהו מערך הויסות החושי שלהם, כלומר מהם התחושות שהילד רגיש במיוחד אליהם, ומהם התחושות שבהם הוא זקוק לגירוי. ובנוסף, אני מאבחן מהם קשיי הקורדינציה והמוטוריקה שלו, הן בגסה והן בעדינה. הדגשים במישור העבודה הסנסו-מוטורי משתנים מילד לילד, אם כי ישנם דפוסים שאפשר בעזרתם לעשות הכללות מסוימות.

לדוגמא: קחו ילד עם רגישות טקטילית (כלומר, הוא רגיש למגע עדין על פני שטח העור), צורך בגירוי וסטיבולרי (הוא צריך את התחושה של תנועה של הראש שלו במרחב), יחד עם חגורת כתפיים חלשה וקשיים בהצלבות, במצב כזה הלחימה שלי מולו תתרכז במגע ברור (לא מכות הצלפה של נחש, אלא מכות גדולות של דוב), הרבה תנועה במרחב ולימוד של מכות שדורשות סיבוב (כדי לספק לו את הצורך הוסטיבולרי), ובנוסף אצור לו התנגדות מכוח שבא מלמעלה כדי לחזק את חגורת הכתפיים. כלומר, אני עושה עליו עבודה בשיפור הויסות החושי שלו יחד עם שיפור המוטוריקה שלו במהלך קרב.

 

המישור השני: ההתנהגותי-חינוכי

כאן אני שם דגש על היבטים של גבולות (מה מותר ואסור בתוך הדוג'ו, מתי עושים דברים, זמנים, וכו), נורמות משחק (נצחון-הפסד, תורות, הדדיות), אני מנסה ללמד ערכים אוניברסליים (כמו אומץ, חמלה, אחריות, בחירה, סבלנות, נאמנות, וכו) וגם שם לב לאתיקה שלו כאדם. כאן גם ההיבט הדידקטי נכנס, שבו אני מלמד את הילד מגוון כישורי חיים, החל מקשירת שרוכים, הדלקת אש, ארגון וניהול עצמי של סדר שבועי, ועד להליכה לישון במיטה לבד ולא עם אמא.

אותו ילד מהדוגמא הקודמת הגיע אלי פעם ראשונה, ואחרי כמה דקות התיישב על המזרונים, הרים רגליים באויר, הפליץ והסתכל עלי במבט בוחן. באותו מפגש הידיים שלו היו על כמעט כל כלי נשק שיש לי בתצוגה (מגוון חרבות פלדה, סאי, שוריקן, נונצ'קו, מקל, רובי נרף, ועוד), כמובן ללא רשותי.

לא הייתי מופתע כאשר בקרב, אחרי שהוא חיסל אותי עם החרב פסילה שלישית, ואני קורס לקרקע בשכיבה על הבטן – הוא עשה לפחות תריסר ווידויי הריגה עם החרב שלו בגבי. בתהליך שלי עם הילד הזה עבדנו הרבה על התנועה, אבל לא פחות על כבוד, ראיית האחר, שמירה על כללים, וכו'.

את העבודה בשני המישורים הללו – הסנסומוטורי וההתנהגותי – למדתי וסיגלתי לעצמי בשנות עבודתי בגישה הנוירו-התפתחותית-תפקודית (NDFA) ובשיטת שתי חרבות, ואני מוקיר תודה לה ולמפתחיה במרכז לוחמי האור.

 

המישור השלישי: הרגשי-נפשי

כמו שבעבודה הסנסו-מוטורית אני לא ממש מתעניין ביעילות הקרבית של תנועה מסויימת, לעומת איזה תפקוד גופני היא מקדמת, במישור הזה העניין שלי מתמקד באיזה רגש התנועה מביעה ואיזה מצב נפשי היא מבטאת. הקרב שלנו מלא בפסיכודרמה של דמויות ארכיטיפיות בעלות סגנון תנועה מסוים והבעה נפשית מסויימת. לכל סגנון תנועה יש איכות נפשית אחרת.
כל דמות מגשימה איכויות שונות של אופי האדם. הטרול, למשל, הוא יצור גדול, חזק וקשוח. לעומת זאת, הוא איטי, מגושם, וטיפש. לפעמים אני נלחם בילד כטרול – ילד שהוא זז לאט, לא מדוייק, שרגיל לברוח ירגיש יותר בנוח ליזום פעולה מול דבר מגושם שאפשר לעבוד עליו בקלות. כיף לילד להתחמק ולהכנס לדקירה שיחסית אליו, מאד זריזה. כיף לילד לראות את הטרול המגודל קורס לאט לאט תוך שהוא מאבד שיווי משקל.

בין מגוון הארכיטיפים שאני נעזר בהם:

• נבל
• הזקן החכם
• הטריקסטר
• השותף למסע
• הלוחם (האביר, הנינג'ה, הסמוראי, הויקינג, וכו')
• ועוד…

אלו הם ארכיטיפים אשר משתייכים למסע הגיבור, מסע הנפש והתפתחות האגו בחצי הראשון של החיים (בחצי השני של החיים, יש את המסע אל העצמי). את מהלך מסע הגיבור ניתן למצא בהרבה סיפורים, מיתולוגיות, ואגדות – מימי קדם ועד היום.

בזמן לחימה – שהיא בעצם משחקית – אני מחליף מספר דמויות, ובמהלך המפגש על מגוון תכניו אני משתנה לפי הצורך. כלומר, לפעמים אנהג כמו מאסטר (למשל כשילד נוגע במה שאסור), ולפעמים כאם גדולה (למשל כשילד נהיה מאד מתוסכל כשלא הולך בתרגיל מסוים).

הרעיון הוא שבמהלך התהליך שלנו האריכיטיפים האלו באים למשוך את הגיבור מתוך הילד. הגיבור הוא זה שעובר את התהליך בזמן העלילה, הוא זה שלומד אומץ ונאמנות וסבלנות, הוא זה שמתעלה על מה שהיה לפני שיצא למסע. במילים אחרות, אנחנו מפתחים כוחות אגו (סיבולת, נחישות, רצון, וכיו"ב) ומשאבי נפש (חמלה, ערך עצמי, ראיית האחר) שיעזרו לו להתמודד עם קשיי היום יום – מסע הגיבור של חייו.

שלושת המישורים הללו כרוכים זה בזה והשפעה באחד המישורים מהדהדת לאחרים. מערכת היחסים שנוצרת ביני לבין החניך שמולי היא מורכבת ולפעמים מבלבלת לילד – לפעמים אני נבל שנגדו ולפעמים אני שותף למסע שלצידו. אבל מהניסיון שלי, הבלבול הזה הוא חיובי: הוא משאיר פתח לתקשורת ומקום גם לי וגם לילד להביע את עצמינו בכל מיני דרכים.

הילד לא מרגיש שהוא צריך להחזיק פאסון מול המאסטר, הוא יודע שיש שם גם אם גדולה שיכולה להכיל את הקושי שלו. הילד לא מפחד מהנבל הענק שתוקף אותו בפסיכודרמה מפחידה, הוא יודע שיש שם גם אב שדואג לו. לשילוב של שלושת מישורי העבודה האלו אני קורא מיתותרפיה (מיתו – מיתולוגיה).

אתם מוזמנים לקורס להכשרת חונכים טיפוליים בגישת המיתותרפיה שיהיה בחסות המכללה האקדמית תל חי, אני מזמין אתכם ליצור איתי קשר ולהתעניין.

אסף פרוש 052-8302202