70 שנה אחרי מרד גטו ורשה, סיפורו של המתאבק מדברצן מקבל משנה תוקף. הוא ניצח יריב גרמני בגמר האולימפי על אדמת ברלין, הכה חברי כנופיה שתקפו רב והשיב מלחמה גם לשומר במחנה עבודות הכפיה.
לציון 70 שנה למרד גטו ורשה, אירועי יום הזכרון לשואה עוסקים השנה בעיקר בפן של הגבורה. באותם מתי מעט שהעזו, שהתגרו בצורר ובגורלם שלהם, שהתריסו בפני מכונת ההשמדה. במורדים, בפרטיזנים, ביחידי הסגולה שגוננו על הנרדפים, באב שחילץ את משפחתו, בנערה ששמרה על אחיה הקטן ובילד שהעז לחמוק מעבר לגדר כדי להבריח כיכר לחם ליקיריו. וגם בספורטאים יחודיים כמו קארוי קרפטי.
הוא נולד בהונגריה ב-1906 תחת השם קארוי קלנר. כמנהגן של משפחות רבות באותה תקופה, גם שלו שינתה את שמה כך שתשתלב בסביבתה. כך אומץ השם המקומי קרפטי, זה שהפך עם השנים למזוהה עם אחד הגיבורים הגדולים של הספורט ההונגרי בכלל והיהודי בפרט.
רופא המליץ להוריו שקארוי נמוך-הקומה יתחיל להתאמן בספורט כדי להתחזק וכך השתלב הילד במועדון השחייה של דברצן, העיר השניה בגודלה במדינה. עם הזמן התגלו הכשרונות הגדולים של הנער – כוח, קואורדינציה ואומץ לב יוצא מגדר הרגיל. קרפטי הפך עד מהרה לאחד המתאבקים המבטיחים ביותר בהונגריה של אותם ימים, אחת ממעצמות הספורט הגדולות בעולם.
הוא נכלל בסגל הנבחרת הלאומית, זכה באליפות הונגריה לנוער והמבחן הרציני הראשון שלו בבוגרים הגיע באליפות אירופה 1927. קרפטי בן ה-20 השתתף בתחרות במשקל עד 62 ק"ג בסגנון יווני-רומי וסיים עם מדליית הכסף. שנה לאחר מכן הוא כבר היה חבר המשלחת האולימפית לאמסטרדם, ניצח בארבעה קרבות, הפסיד אחד וסיים במקום הרביעי – מרחק נגיעה מהפודיום. ההצלחות רק דירבנו את קארוי הצעיר, שרק הלך והתחזק.
ב-1930 הוא כבר עלה למשקל עד 66 ק"ג, סיים שלישי ביבשת בסגנון יווני-רומי ובסגנון החופשי הוכתר כאלוף אירופה. לכולם היה ברור, הדרך לתהילה אולימפית פתוחה בפני ההונגרי הצעיר.
במשחקי לוס אנג'לס 1932 הוא זכה במדליית הכסף בסגנון החופשי וביסס את מעמדו כאחד הגדולים ביותר. שלוש שנים חלפו והתואר האירופאי היה שוב שלו, זאת בזמן שמכיוון מערב החלו לנשוב רוחות האנטישמיות, השנאה והמלחמה.
קארוי קרפטי הוכתר 10 פעמים כאלוף הונגריה, אבל לתהילה הגדולה באמת זכה על אדמת גרמניה. יהודים כבר החלו להידחק אז לשולי החברה גם בהונגריה, אך שם משפחתו העממי וחזות שאינה מסגירה את מוצאו איפשרו לו להגיע למשחקי ברלין 1936 כאחת התקוות הגדולות של המשלחת. המפלגה הנאצית ניצלה את הבמה האולימפית לצורך תעמולה, היהודי המוצק הזה ניצל את המזרן האולימפי כדי למוטט את יריביו.
קארוי בן ה-30 ניצח מתחרים מצרפת, אוסטרליה, איטליה ופינלנד ובגמר חיכה לו המתמודד המקומי וולפגנג ארל.
טוענים שלפני הקרב על הזהב, דווקא כיהודי מול המתחרה הגרמני, הוא אמר לסובביו בנחישות: "אני אצא מהזירה הזאת אלוף אולימפי או שיצטרכו לסחוב אותי ממנה מת".
המאבק היה צמוד, הקרב הסתיים בתיקו ותוספת נפסקה. ואז ההונגרי ריתק לרגע את יריבו. הזמן אזל. "זה נגמר, שקט מוחלט הושלך באולם", נזכר. שתי נורות ירוקות דלקו ואז האור שסימן את ניצחונו של קרפטי, שהוכתר בבגדים לבנים אל מול הדגלים הנאציים שהתנוססו במקום. במהלך נגינת ההמנונים עמד ארל מאחוריו כשהוא מצדיע במועל יד.
לאחר שכבש את פסגת הענף החליט קרפטי לפרוש, החל ללמד בגימנסיה הריאלית היהודית בדברצן ואף עבר את הבחינות לתעודת הוראה בבית הספר הגבוה לחינוך גופני בבודפשט. אלא שהונגריה הייתה אז מדינה אחרת מזו בה גדל. לפני קצת יותר מעשור כתב שאנדור שלומוביץ, תושב מישיגן שבארצות הברית, על זכרונותיו של אביו. הוא היה רב קהילה שביקש לקבל משרה בעיר גדולה יותר וכך פגש בקארוי הקשוח.
לאחר אחת מתפילות יום השישי יצאו שלומוביץ האב ומספר חברים בקהילה של דברצן מבית הכנסת. הרב סיפר למקומיים כי הוא מתאכסן במלון נמז'טי וסובביו מיד הפצירו בו שלא יילך לבדו בחושך לאותה שכונה. צעירים אנטישמיים תקפו שם יהודים ברחובות וחזותו הברורה – זקן, כובע שחור ופאות לחיים ארוכות – הפכה אותו למטרה. "אני אלך איתו לשם, הוא יהיה בטוח איתי", בקע קול מתוך החבורה. מול הרב התייצב גבר צעיר ונמוך עם שיער קצר. במבט שני, כך סיפר הבן, זיהה האורח כי מדובר בבחור שרירי שצווארו רחב יותר מראשו, האלוף האולימפי בהיאבקות קארוי קרפטי.
כשהגיעו סמוך למלון בו שהה הרב התנפלו עליהם מספר צעירים שיכורים שזיהו את הדמות היהודית. "בזמן שאבי עמד מנגד וצפה במתרחש, קרפטי תפס שניים מחברי הכנופיה, לפת אותם בעוצמה ובתצוגה מדהימה של כוח ומיומנות טכנית פשוט השתמש בהם כדי לחבוט בכל השאר", כתב שאנדור שלומוביץ. הרב, אגב, לא קיבל את העבודה בדברצן ועזב את העיר. שנה לאחר מכן החלה בהונגריה התקנת חוקים נגד היהודים ובהמשך נשלחו רבים מבני הקהילה למחנות עבודה במזרח אירופה. קארוי, כמו דמויות מצליחות אחרות בין היהודים וגם ותיקי מלחמת העולם הראשונה, זכה בתחילה לחנינה. בהמשך גם התהילה שהביא לארצו לא עזרה לו.
ב-1943 נשלח גם האלוף האולימפי לעבודות כפיה. על פי שלומוביץ, במחנה באוקראינה נפגשו שוב הרב והמתאבק. "איך הגרמנים מתייחסים אלינו כאן?", שאל קרפטי את המכר מאותו לילה סוער בדברצן, ונענה: "כל עוד אתה עובד, אין בעיות. אבל אם אתה מתמהמה, הם דוחפים אותך בכוח עם הקנה של הרובה".
"אני רוצה לראות שמישהו דוחף אותי. מי שיעשה זאת יהיה בידיו של המוות", הפטיר הספורטאי בלגלוג. "אל תהיה חוכמולוג כאן, יש להם נשק ואלות והם לא יהססו להשתמש בהם נגד כולנו", הפציר בו הרב. "הידיים החשופות שלך לא יעזרו כאן, הם לא נלחמים על פי חוקים אולימפיים". קרפטי השיב: "לא אצליח להתאפק. האדם שייגע בי, ימות".
עובדי הכפיה ממחנה נדבירנה עסקו באותם ימים בהרחבת דרך כדי שהטנקים הגרמניים יוכלו לעבור. יום אחד, כשעבדו על גשר מעל נחל צר, עבר אחד השומרים ובאופן אקראי דחף את את אחד העובדים עם קנה הרובה תוך שהוא צועק עליו בגרמנית "שנל, שנל" ("מהר, מהר"). זה היה קארוי קרפטי. שמיד הסתובב, חטף תוך שבריר שניה את הנשק מידיו של הגרמני, שבר אותו במכה אחת על הברך, תפס את השומר ההמום והשליך אותו מהגשר למים הקפואים. "אבי ו-100 יהודים נוספים החלו למלמל קריאת שמע. הם בכו כי ידעו שחייהם הסתיימו", כתב שלומוביץ, אבל לא כך היה. דווקא החייל הנאצי נעצר כי הרשה ליהודי לגבור עליו וקרפטי עצמו נשלח למחנה אחר כדי למנוע תסיסה.
השמועה אומרת כי גם במחנה הבא אירע מקרה דומה, אבל שם הוכה קרפטי נמרצות, צלעותיו נשברו וריאותיו נוקבו. יש הטוענים, ללא ביסוס ממשי, כי הבקשה לחבוט במתאבק היהודי הגיעה לשומרים הגרמנים על ידי חברם וולפגנג ארל, המתחרה שהפסיד ליהודי בגמר האולימפי בברלין. קארוי הצליח להשתחרר מהמחנה, הסתתר ביערות ולאחר מכן בהונגריה עד שהמלחמה הסתיימה.
ב-1945 התקבל קארוי קרפטי כחבר בוועד האולימפי ההונגרי והחל להשתמש שוב בשם קלנר. הוא לימד בבית הספר הגבוה לחינוך גופני והפך למאמנם של המתאבקים האולימפיים. בהונבד הוא הקים מחלקת היאבקות, הפך לשופט, כתב ספרים על הענף וב-1982, אז היה כבר בן 76, קיבל מידי יו"ר הוועד האולימפי הבין-לאומי מדליה על מפעל חיים בהפצת החינוך הגופני לנוער.
בגיל 90, חצי עשור לאחר מות אשתו וזמן קצר אחרי משחקי אטלנטה, נפטר קארוי קרפטי-קלנר ונקבר בבית העלמין היהודי בבודפשט. אם אתם שם ורואים את לוח השיש השחור מעל קברו, זכרו את היהודי שלא נתן לאיש לדחוף אותו. אפילו אם המוות הישיר אליו עיניים.
