נקודת מפנה באירגון וקידום אמנויות הלחימה בתקופת הרפובליקה הייתה הקמתו של "בית הספר להתעמלות ברוח אמנויות הלחימה", או גִ'ינְג-ווּ [1], מילולית: "תמצית הלחימה", אשר נוסד בשַאנְגחָאי ב-7 ליולי, 1910. מאוחר יותר שינה בית הספר את שמו ל-"התאחדות לאתלטיקה ברוח אמנויות הלחימה [2]".
להקמת ההתאחדות היו שותפים מספר אישים, אך "הפנים" והדמות המייצגת ביותר של גוף זה ושל "האזרח הסיני החדש" היה חוּאוֹ יוּאַן-גִ'יָא [3]. עניין זה גרם גם לאי דיוקים היסטוריים היות ובסניפים הרחוקים גיאוגרפית משַאנְגחָאי, הוא הוצג כאב המייסד, בעוד שהשפעתו המקצועית הייתה מועטה יחסית.
היה זה אחד המוסדות הציבוריים הראשונים לאמנויות הלחימה בסין, שנועד לספק אווירת לימוד פתוחה ומשתפת, בניגוד למעטה הסודיות שעטף את מרבית בתי הספר לקונג פו באותה התקופה.
אגודת גִ'ינְג-ווּ שימשה גם כמרכז אימונים של חברי המפלגה הלאומנית במאבקם בקומוניזם העולה בסין וכמו כן סיפקה תכנית אימונים צבאית-מודרנית.
המייסדים הרגישו שאגודתם שימרה מסורת בסכנת היעלמות בשל סודיות ושינויים חברתיים. התוכנית שאבה תכנים ממספר אומנויות לחימה, דבר שנתן למתרגלים רקע כולל ומגוון בנוסף להתמחות. על פי התפיסה שכל ידע הוא בעל ערך בין אם מקורו במזרח או במערב, נוספו לפעילות גם תכנים "מערביים", שהבולט שבהם היה משחק השח. הקמתו של בית הספר ייצגה תקופה חדשה באמנויות הלחימה.
באותה עת, נערכו קרבות עם גוון לאומני בין אמני לחימה מקומיים לזרים.
לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן [4], אחד המורים במכון, הכניע איש שרירים רוסי שמשקלו מאה וארבע עשר ק"ג בתצוגה גדולה שהתקיימה בזירה של בית הספר בשנת 1916. הידיעה על הניצחון התפרסמה במספר עיתונים בדרום מזרח אסיה והגיעה גם לאוזני סוּן יָאט-סֶן ששהה ביפן, וכתב ללִיוּ מגילה הנושאת את הקליגרפיה "לקדם את רוח הלחימה [5]".
לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן הוא דמות מרכזית בהיסטוריה העכשווית של אמנויות הלחימה הסיניות. הוא נולד בשנת 1870 למשפחה ענייה במחוז אַנְחוּאֵי וקיבל שלוש שנות חינוך בלבד לפני שהתחיל להתלמד כשוליה של צייר. ליד בית המלאכה שלו הייתה בית עבוט, שבעליה העסיק כמה מומחי קונג-פו כשומרים. לִיוּ נהנה לראות את השומרים מתרגלים בלילה ובגיל ארבע-עשרה שכנע אותם ללמד אותו.
על-פי המסופר, בשנת 1890, עת ששוטט בחוץ, פגש בנזיר שָאוֹלִין בשם גְ'ה שַאן [שם נזירות], או בשמו המקורי יָאנְג צֶ'נְג-יוּן [6]. לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן התרשם מהמיומנות יוצאת הדופן של הנזיר והפך לתלמידו. יָאנְג לימד אותו את סגנון שָאוֹלִין "אגרוף ידי הקדושים" או שָאוֹלִין לוּאוֹחַאן צ'וּאַן [7]. בסוף תהליך ההכשרה לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן רכש כישורי בעיטה המעולים והחל להטביע את חותמו בעולם אמנויות הלחימה. הוא נודע בבעיטותיו האימתניות שזיכו אותו בכינוי "רגל הברזל" ו"הרגל מספר אחד מדרום לנהר היָאנְגצְה" [8].
באוקטובר 1910, שמו של לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן כבר הלך לפניו, והוא הצטרף כמדריך אמנויות לחימה באקדמיה הצבאית בָּאוֹדִינְג במחוז חֵבֵּיי. באותה שנה, או שנה מאוחר יותר, לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן לימד באגודת גִ'ינְג-ווּ. בהמשך חייו עבר בהצלחה את הבחינות הצבאיות והפך לשומר ראש. בתפקיד זה שימש כשומר ראש הן של סוּן יָאט-סֶן והן של צִ'יָאנְג קָאי-שֶק. לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן ניהל מערכת יחסים קרובה עם חברים חשובים רבים בממשלה הלאומית. לדוגמה, בשנת 1923, הוא סייע בהקמת סניף גוּאוֹמִינדַאנְג בעיר חַאנְג-ג'וֹאו. כמו כן הוא השתתף בקונגרס הלאומי של הגוּאוֹמִינדַאנְג, המראה את מעמדו הפוליטי.
יכולת אומנויות הלחימה של לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן לא נשכחה בגלל השתתפותו בפוליטיקה. הוא החל ללמד במכון המרכזי לגוּאוֹ-שוּ [9] שבעיר נָאנְגִ'ינְג ובשנת 1928 מונה לדיקאן. באותה שנה התקבל לעבודה במוזיאון הגוּאוֹ-שוּ המרכזי של נָאנְגִ'ינְג כמנהל הוועדה לעניינים אקדמיים. באותה שנה העיר נָאנְגִ'ינְג קיימה את הבחינה הלאומית הראשונה לאמנויות לחימה. אמן הלחימה הנודע וַאן לָאי-שֶנְג [10], מייסד סגנון "השער הטבעי" הוביל את צוות מחוז חֵבֵּיי והשיג תוצאות מצוינות. בסופו של דבר הפך לתלמידו של לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן והטמיע חומרי לימוד רבים שלמד ממנו בשיטתו. לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן נפטר בשנת 1964. בן תשעים וארבע היה במותו.
בתמונה: לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן במרכז השורה הראשונה באירוע הציבורי האחרון בחייו בו צולם. לצידו בשורה הראשונה אמן הטאי צ'י חוּאַנג יוּאַן-שִׂיוּ [11] ואמן שָאוֹלִין חָאי דֶנְג [12].
1. Zhongguo Jingwu Ticao Xuexiao 中國精武體操學校
2. Jingwu Tiyuhui (Jingwu Athletic Association) 精武體育會
3. Huo Yuanjia 霍元甲 1868-1910
4. Liu Baichuan 劉百川 1870-1964
5. Shangwu jingshen 尚武精神
6. Zhishan 誌善 a.k.a Yang Chengyun 楊澄雲
7. Shaolin Luohan Quan 少林羅漢拳
8. Jiangnan diyi jiao 江南第一腳
9. Zhongyang Guoshuguan 中央國術館
10. Wan Laisheng 萬籟聲 1903-1992
11. Huang Yuanxiu 黃元秀 a.k.a Huang Wenshu 黃文叔
12. Hai Deng Fashi 海灯法师
אודות המפגש שלו עם אמן הלחימה גְ'ה שַאן, או בשמו המקורי יָאנְג צֶ'נְג-יוּן.
אכן, מקורות שונים הפכו את המפגש הזה לעלילת ווּ-שִׂיָא (WU-XIA גיבורי אומנות לחימה סיניים): סוּגָה של ספרות בדיונית סינית המתמחה בעלילות והרפתקאות אמנויות לחימה בסין העתיקה ומהווה חלק נכבד מהתרבות הפופולארית של מרבית הקהילות הסיניות בעולם.
אנו מוצאים אותה כיום בסרטים וגם באמנות, קומיקס, תיאטרון ומשחקי מחשב. המונח ווּ-שִׂיָא מורכב מהמילה שִׂיָא (מכובד, אבירי, נאצל), שהיא הפילוסופיה של האביר הנודד, ומהמילה ווּ (צבאי, מלחמתי, קרבי). ההולך בדרך הקוד המוסרי של השִׂיָא מכונה לעיתים "איש חרב", למרות שאינו אוחז או משתמש בהכרח בחרב. הוא יכול להיקרא גם שִׂיָא-קֵה שמשמעו אוֹרַח האבירות, או יוֹאוּ-שִׂיָא שמשמעו אביר נודד.
לרוב גיבורי הווּ-שִׂיָא אינם משרתים אדון, מחזיקים בכוח צבאי או משתייכים למעמד גבוה. תכופות הם מגיעים ממעמד חברתי נמוך ונוהגים בדרך כלל בקוד אבירות של תיקון עוולות והיחלצות לעזרת חסרי ישע ומדוכאים. מסורת הווּ-שִׂיָא מקבילה לקוד הבּוּשִידוֹ (אורח או דרך הלוחם) של דמויות הסמוראי היפני, האביר האירופאי וגם האקדוחן ההוליוודי.
"אחרי כמה שנים של אימונים קשים לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן הפך לשומר ראש של איש עסקים נודד. בזמן שעברו בצפון מזרח סין, הם עצרו בפונדק. בשעת בין ערביים לִיוּ יצא לטייל בפאתי העיירה. כשעבר ליד גומה הבחין בדמות יושבת על אחד העצים. כשהסתכל מקרוב הוא ראה שהאיש הוא נזיר לבוש שחורים. לִיוּ המופתע המשיך בהליכתו כשלפתע הרגיש טפיחה על גבו. כשהסתובב מצא את עצמו פנים אל פנים עם הנזיר שזה עתה ראה על העץ. האיש התברר כלא אחר מאשר אמן שָאוֹלִין מפורסם בשם יָאנְג צֶ'נְג-יוּן.
לִיוּ התחנן בפניו להתקבל כתלמיד.
יָאנְג הסכים, בתנאי שלִיוּ יהיה מוכן לעבור את ההכשרה הקשה ביותר שתהיה כרוכה בכך.
הם התחילו להתאמן כל בוקר ב-3:00 לפנות בוקר, ותרגלו בעיקר את סגנון לוּאוֹחַאן צ'וּאַן.
הם ערכו קרבות קלים לעתים תכופות, מה שגרם ללִיוּ להיפצע באופן תדיר. יָאנְג היה לוחם אגרסיבי ואלים במיוחד. לפעמים עמד בטווח לחימה ארוך, אבל תוך שבריר שנייה יכול היה לזנק קדימה ולהפיל את לִיוּ בנגיעה אחת.
בחלוף הזמן המיומנות של לִיוּ השתפרה. יָאנְג תלה שק בין שני עצים. השק היה מלא בדשא יבש, עלים וזרדים. לִיוּ נדרש לעמוד במרחק של כמטר מהשק ואז לזנק קדימה בבעיטה ימנית. השק התנדנד אחורה וקדימה ולִיוּ נאלץ להסתובב ולבצע בעיטת עקב אחורית כאשר רגלו השמאלית משנה את כיוון התנופה של השק, ולאחר מכן היה עליו לבעוט בבעיטה נוספת בצד ימין.
כל סוגי הבעיטות תורגלו בתוספת חבטות ברכיים, עם דגש על רצפים מהירים של התקפות בעיטות חזקות. ככל שלִיוּ התקדם, מילוי השק הוחלף לחול ואחר כך לאבנים קטנות.
כשהבעיטות של לִיוּ הגיעו לרמה גבוהה מספיק הוא הורשה לנסות אותן מול המורה יָאנְג. אבל לרוע מזלו, באחד האימונים לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן הועף במפתיע למרחק של כמה מטרים, מצחו פגע בשפת באר, והוא איבד את הכרתו. הנזיר הזקן טיפס על הצוק, קטף צמח מרפא בשם "פרי אביב", וריפא את פציעותיו.
כשהתאושש החל ללמד אותו גם טיפול בטראומה. לִיוּ בָּאי-צ'וּאַן השתמש בטכניקה זו כדי לשמר את בריאותו בשנותיו האחרונות. הוא נפטר בשנת 1964. בן תשעים וארבע היה במותו.
