שִׂינְג-אִי צ'וּאַן, מילולית אגרוף [שיטת הלחימה] של הצורה והכוונה, היא אחד מסגנונות הלחימה הידועים ביותר של צפון סין ששורשיו במאה השש-עשרה. שני הרכיבים המפורסמים ביותר בשיטה הן התאמה קוסמולוגית של תיאוריית חמשת המעברים (פאזות) לפן לחימתי בשם "חמשת האגרופים", וכמו כן תנועתם של תריסר בעלי חיים.
התיאוריה של שִׂינְג-אִי 形意說
形者，形象也。意者，心意也。
מהי צורה? הצורה היא גם הדמות הפיזית. מהי כוונה? הכוונה היא גם הלב.
השיר נפתח בהסבר על השם שִׂינְג-אִי: צורה וכוונה. אבל מה משמעות הדבר? יש כמה הסברים הנוגעים לאחדות הגוף והנפש. הם משקפים זה את זה, חושפים זה את זה ומשפיעים זה על זה. כוונת האויב מתגלה בצורתו. כתוצאה מכך, מתרגל שִׂינְג-אִי רוצה "ללבוש צורה" שאינה מגלה שום כוונה ליריב. מבחינה טקטית "אני יכול לראות אותך, אבל אתה לא יכול לראות אותי", היא דרך להגדיל מאוד את הסיכויים שלך לנצח בקרב. להילחם כדי לנצח, ולנצח במהירות, הוא הלך הרוח של שִׂינְג-אִי צ'וּאַן, להיכנס דרך מגננת האויב כמו אֵיל נִגוּחַ ולשבור את קו ההגנה.
人為萬物之靈，能感通諸事之應，是以心在內，而理周乎物，物在外，而理具於心。
בתוך המכלול של רִבּוֹא (עשרת אלפי) הדברים, בני אדם הם הרוח של כל הדברים. ביכולתם להבין את הסובב, לתקשר, ולהגיב באופן טבעי. כוונת הלב הפנימית מובילה להבנת הסביבה החיצונית. לפיכך הסובב הוא החיצוני, ההבנה היא הלב-נפש [נמצאת בתודעה].
עכשיו מגיע ההסבר המעט יותר עמוק של הרעיונות מאחורי שִׂינְג-אִי צ'וּאַן.
"לִינְג" היא הרגישות של הרוח (שֶן) אשר, כפי שאומר השיר, "מסוגלת להרגיש ולתקשר עם הכל, להגיב באופן טבעי". תגובה טבעית וספונטנית מוערכת מאוד בשִׂינְג-אִי, וכאשר היא משולבת עם צורה שאינה נותנת רמז לכוונתך, היא חלק מרכזי בניצחון מהיר ונחרץ. כיצד נוצרת תהודה זו של חוש ותגובה? זה "באמצעות התודעה בתוך הבנת הסובב". זה לא מספיק כדי לתפוס את מה שקורה סביבך, חייבת להיות גם הבנה. ההצהרה הסופית של פיסקה זה משמשת כסיכום הטוב ביותר: "למרות שהסובב הוא חיצוני, ההבנה נמצאת בתודעה".
意者，心之所發也 ; 是故心意成於中，而萬事形於外，內外相感，不外一氣之流行。
מהי מחשבה? מקורה בלב-נפש, לכן, כשהלב-נפש והכוונה יציבים, מקובעים, ונוצרים במרכז ההוויה הפנימית, רִבּוֹא הדברים מופיעים מבחוץ. לפיכך – ההשפעה ההדדית של הפנימי והחיצוני הם בעצם הזרימה של הצ'י האחד.
המונח אִי מתורגם בדרך כלל ככוונה. אִי הוא גם מיקוד מתמשך, היכולת להתמקד לאורך זמן.
שנית, זהו רצון או תשוקה לעשות דבר מה מסוים. בהקשר לחימתי מדובר על תשומת לב ממוקדת ומתמשכת המוקדשת ליריב. "כשהלב-נפש והכוונה יציבים, מקובעים, ונוצרים במרכז ההוויה הפנימית, ריבוא הדברים מופיעים מבחוץ" מתייחס לשיטות האימון המכונות פנימיות, המבקשות לאחד את הגוף והנפש, עליון ותחתון, פנימי וחיצוני, בעזרת הגברת האחדות וביטול הדִּיסוֹנַנְס. המטרה ואמצעי האימון מוגדרים כ"צ'י אחד". בסופו של דבר, כל הדברים מחוברים על ידי הצ'י האחד, ולכן הם "אחד" ולא נפרדים.
故達磨祖師本之，而創是拳，其旨在養氣，在益力，動作簡而功用無窮，故名之曰
לכן, המורה הקדמון דָא-מוֹ [בּוֹדְהִידְהַרְמָה] השתמש בכך כבסיס ליצירת האגרוף [שיטת לחימה]. מטרתה להזין את הצ'י ולהגדיל את העוצמה. התנועות פשוטות, השימושים אין סופיים. לכן שמה הוא שִׂינְג-אִי צ'וּאַן.
ההשפעה ההדדית המופעלת על כל הדברים על ידי כל הדברים האחרים מתאפשרת בעזרת הצ'י האחד. לכן, שימוש בצ'י על מנת לאמן את עצמנו, נפשית ופיזית, הוא הבסיס לשיטת האימון של שִׂינְג-אִי. הצ'י האחד הוא המוקד הראשוני של האימון, הגוף הוא המוקד המשני.
מדוע? אימון הצ'י מתרגל גם את הגוף, הנפש, שיווי משקל פנימי וחיצוני.
דרישות של מכניקה נכונה ויציבה [מבנה נכון] נשמרות בפשטות על מנת לעודד הבנה עמוקה שמקורה בהתנסות אישית. "מספר פעולות בודדות מתורגלות לשלמות" היא דרך אימון השִׂינְג-אִי. מכאן, שמדובר אולי לא רק על הטמעה – חזרה מרובה על אותן תנועות, אלא גם הבאת התנועות לרמה של טכניקה מיטבית שאינה מושפעת מתנאי עייפות פיזית או מנטאלית. כאשר מתרגלים את תנועות הבסיס (גִ'י בֶּן גוֹנְג) ומביא אותם לעידון, קל לשנות את התנועות ולהתאימן למצב נתון. ה"צורה" משתנה ומסתגלת בהתאם ל"כוונה" של היריב. הגוף שלי משנה "צורה" על פי "המחשבות" שהתעוררו באופן ספונטני. בסופו של דבר, הגוף מכוון על ידי ומהווה השתקפות של הנפש. לכן סגנון זה מכונה שִׂינְג-אִי צ'וּאַן.
סרט דוקומנטרי של 26 דקות על שינג אי צ'ואן:
