הנינג’ה היפנית ידועה היום בכל העולם כלוחם אימתני בעל טריקים ותכסיסים רבים עימם הוא הביס לוחמים גדולים וקטנים כאחד. הנינג’ות הפכו לאייקון תרבותי חוצה ארצות במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, אך האם בכלל היו קיימים?
סרטון מתוך סרט הקולנוע “מתנקש הנינג’ה” (Ninja Assassin – 2009):
כפי הנראה…
לוחמי נינג’ה אמיתיים היו אמני הסוואה. הם לא הסתובבו בחליפות נינג’ה, אלא עסקו באיסוף מודיעין והתחזו לאחרים על מנת לעשות זאת. פעמים רבות הם התחזו לחקלאים פשוטים. רבים מהנינג’ות ייתכן ולא היו לוחמים כלל, אלא “אנשי מודיעין” – בדיוק כפי שלא כל מי שעובד ב- CIA או במוסד הישראלי הוא לוחם.
לדוגמא: דמיינו שהשנה היא 1600, שניים מהאויבים הגדולים שלכם נמצאים בקרב, אז אתם שולחים כמה נינג’ות לבושים כחקלאים לצפות בקרב ולחזור עם מידע. זו עבודה קלאסית של נינג’ות.
דוגמא כזו אפשר לראות בסרט היפני של אקירה קורוסאווה ” קגמושה” (Kagemusha, 1980).
וכיוון שלוחמי נינג’ה רבים היו לבושים כחקלאים, כלי הנשק הסביר ביותר לשימוש אצלם היה ה- “קוסאריגמה” (kusari-gama) – נשק המורכב משרשרת או חבל באורך משתנה כשבקצה היה להב חד. כלי נשק כזה היה אידיאלי להסוואה בקלות ככלי לשימוש חקלאי.
כוכבי הנינג’ה לעומת זאת (שוריקן), כנראה היו בשימוש הרבה יותר נפוץ אצל סמוראים מאשר אצל נינג’ות. נכון להיום לא נמצא רישום היסטורי כלשהו המעיד על השימוש שלהם בקרב.
ועכשיו אנו מגיעים לחרבות…
מאוד לא סביר שלוחם נינג’ה היה משתמש בחרב סמוראי. חרבות הקטאנה היו שמורות לסמוראים.
לוחמי נינג’ות כן החזיקו כלי נשק על גופם, לרוב מוסתרים, אך הרעיון שהיה להם “תלבושת אחידה” ואוסף כלי נשק קבוע שגוי.
בנוסף נינג’ות לא השתמשו אך ורק בכלי נשק מסורתיים כמו חרבות ולהבים מסוגים שונים, הם היו הראשונים לנסות כל אביזר וכלי נשק חדשני באותם הזמנים, וכך הם השתמשו גם באבק שריפה ואמצעים מגוונים.
כמו הסיפורים על הקאובוי האמריקאי (שגם כן כפי הנראה אינם נכונים ברמה היסטורית), המיסטיקה סביב הנינג’ות היפניות גדלה מסיפורים וסרטים במערב.
ביפן המילה “נינג’ה לא הופיעה עד המאה ה-19 – הרבה אחרי שהנינג’ות עצמם הופיעו. לפני כן, היו מילים שונות בהן כונו המרגלים-לוחמים הללו, הידועה ביותר היא שינובי.
משמעות המילה “שינובי” ביפנית היא “להחביא” או “להסתיר”.
שמות אחרים שהיו בשימוש בהתייחס ללוחמי הנינג’ה היפניים: “אוקמי” (המתבוננים השקטים), “קוגה-מונו” (בחור מקוגה) או איגה-מונו (בחור מאיגה).
הציור הראשון בו הופיע לוחם נינג’ה יפני בחליפה השחורה הוא בציור מראשית המאה ה-19 ביפן, של הצייר Hokusai, אך ייתכן והציור יותר תיאטרלי מאשר תיעוד היסטורי:
עליית הנינג’ות לתודעה במערב החלה עם ההופעה של לוחם נינג’ה בסרט ג’יימס בונד ” אתה חי רק פעמיים” עם שון קונרי משנת 1967.
מאוחר יותר בשנות ה-70 היה זינוק עצום בעניין באומנות לחימה במערב, עם המון עניין בדמויות וסיפורים על אומנות לחימה, וכך העניין בנינג’ות גם גדל עד מאוד.
בשנות ה-80 כבר הייתה סדרת סרטים הוליוודית בשם “נינג’ה אמריקאי” (שלא ממש שרדה את מבחן הזמן) וכמובן… צבי הנינג’ה.
סיפור שהתחיל כקומיקס בשנת 1984 והפכו ללהיט עצום במהלך של כמה שנים, ואז סדרת טלוויזיה מצויירת בשנת 1987 וכמובן סדרת סרטים (צבי הנינג’ה בשנת 1990 ו- 1991, וריבוט בשנת 2014 בהפקת מייקל ביי).
כשאנו שואלים אם כל מה שסיפרו על הנינג’ה הוא שגוי, הכוונה היא שמרבית המידע והאיזכורים בקשר לנינג’ות מגיע מסיפורים ואגדות. יחד עם זאת, אין ספק שהיו ימים בהם התהלכו לוחמי נינג’ה אמיתיים ביפן, והם היו שונים מאוד מהצורה בה הם מגולמים בסרטים ובמדיה.
לסיום,
מומלץ לצפות בשני הראיונות המעניינים עם אמן הלחימה היפני Kawakami Jinichi אשר לדבריו הוא אחד מהנינג'ות האמיתיים האחרונים ביפן:
