כמה מילים עבור הורים בעניין חינוך והקניית ערכים, אופי ואישיות מעבר לכותלי בית הספר…
1. קשה לך באימונים חמוד? טוב, תחליף "חוג" העיקר שיהיה לך כיף.
2. כואבים לך השרירים? קשה לך ללכת ולעלות במדרגות? טוב לא נורא, שב בבית כמה ימים, תתאושש מול המחשב, הטלוויזיה, תאכל ותירגע.
3. קיבלת מכה באימון, נעלבת? כואב לך? קשה להתגבר על הפחד? טוב, נמצא לך מקום שיהיה לך סבבה, בסוף הכי חשוב שתהנה.
4. יש בקבוצה אנשים חזקים? דורשים ממך להתאמץ מאוד? אתה לא "הגיבור" של הקבוצה? טוב, תחליף קבוצה, נמצא לך מקום שתרגיש שם חזק.
5. המורה משעמם? הוא דורש לעבוד בשקט ובצורה עצמית על אותם תרגילים כבר חודשיים? ביזיון המורה הזה, נמצא לך מקום שהמורה יודע משהו, שיתן לך עשרות תרגילים בכל חודש, שידאג שיהיה לך מעניין ומעל לכל "כיף"
כן, למה לשבת ולומר לילד ש"מה שקל" לא שווה? מדוע לשבת ולדרוש מהילד מאמץ, התמדה, עקשנות, אורך רוח, כח סבל, אופטימיות? למה לעזאזל להתמודד עם משהו כשאפשר כהורים פשוט לתת לילד כל מה שבא לו, "לפרגן לו" להיות "הורה סבבה" "לזרום עם הילד" להיות איתו "באותו ראש".
למה לעזאזל שילד שגדל כמו סמרטוט, שכל מה שבא לו הוא מקבל, שכל יצר התמודדות בסיסי אצלו מתנוון, שהדבר היחיד שיש לו הוא תספורת של קקטוס, ראש בצורת מסך סמארטפון, רגלי חסידה שמעולם לא עלו מדרגה ולא סובבו דוושה של אופניים רגילות, שלא יודע ללכת ולרוץ ובטח לא לקפוץ. אז איך בדיוק הוא יפתח אופי ואישיות?
למה שילד כזה יגדל כמו שצריך? למה שהוא ידע אי פעם מהו ערך של עבודה, חריצות, התמדה, שקידה ועקשנות?
הדבר בידי ההורים, רק ההורים.
כל מה שכתבתי למעלה, ראיתי, שמעתי וחויתי במו עיני. זה אינו סיפור דמיוני.
בהתייחס לדברים שאמרתי, הצבתי מספר דילמות שראיתי שהורים לא מעוניינים/לא יודעים/לא רוצים להתמודד מול הילדים.
אני כהורה וכמורה ומאמן של הבנים שלי, כך נהגתי, כך אני נוהג עד היום, כך אני מאמין שהורה מחוייב לנהוג כמחנך מול הילד ולא כספונסר. יש הבדל גדול בין תפקיד הורה לתפקיד חבר וספונסר. לא צריך חינוך סובייטי ולא חינוך ספרטני…
כל מה שצריך הוא כהורה לעמוד מול הילד, לתקשר איתו, להקדיש לו זמן, להבין שאי אפשר לתת לו לעשות מה שבא לו ובתמורה לשקט תעשייתי לתת לו כסף כפיצוי.
1. כשהילד בא ואומר שקשה לו, כהורה המשימה היא להבהיר לו בצורה פשוטה, שקשה גם לנו כהורים, קשה זה חלק מהחיים, עם קושי מתמודדים, לא בורחים מקושי, מתמודדים ומתגברים. המילה גבר משמעותה גם לגבור, גם להתגבר.הכיף הוא כשמתגברים ומתמודדים עם הקשיים.
2. כשילד בא ואומר שכואב לו בשרירים, התשובה היא: "יופי, כשכואב סימן שאתה מתחזק" כאב הוא סימן שאתה חי, הכאב הוא חלק מחיינו וללמוד להתמודד עם כאב, זה חלק גדול מהחינוך. כואב לך, סימן שאתה חי, סימן שיש על מה לעבוד, קדימה, בהצלחה.
3. כשהילד בא ואומר שקיבל מכה, שנעלב, שיש חזקים וטובים בקבוצה, התשובה היא: טוב שיש חזקים, יש לך לאן לשאוף, יש לך לאן להתקדם ולהצליח, תלמד להיות בין אריות ואל תחפש להיות בקבוצה של פראיירים, גיבור בין התרנגולות.
4. כשהילד מפגין פחד, כשהוא מנסה להיכנע לפחד: לשבת מולו, להבהיר לו שבכל תחום יחווה פחד, בכל מקצוע הפחד יהיה חלק מהעניין. פחד להצליח, פחד להיכשל, פחד מהתחרות, פחד מהעניין שצריך להתמודד, אין מה לעשות, חייבים להבין שהפחד שם, תמיד יהיה שם, יש להתמודד למרות הפחד ולא להתכחש לו. חינוך להתמודדות מול פחדים, חייב להיות חלק מהעניין.
5. כשהילד משתעמם: ההורים חייבים להבהיר לילד שללא חזרות, ללא אינספור חזרות על אותן טכניקות, לעולם לא ישיגו שלמות, לעולם לא ילמדו משהו באמת. החזרות הן האמא של שיטות הלימוד, זו הדרך בכל תחום, ולא רק באומנויות לחימה.
מי שטועם 10 אלף תחומים, לעולם לא ילמד דבר. ההנאה והכיף האמיתיים הם בסוף התהליך, כשמצליחים להפנים ולהציג רמה טובה בביצוע.
כיף חייב להיות כמו הקינוח בסוף הארוחה בעיקר ולא רק כיף עכשווי, כיף רגעי מטעימה של אינספור תחומים ללא התחייבות לכלום.
זה חינוך, זו המשמעות, זה קשה… אין מה לעשות אם רוצים לגדל ילדים ולא סמרטוטים.
