ראיון ענק עם דניס הנובר על דרכו: מפתח שיטת דניס הישרדות

דניס הנובר הוא אגדה אמיתית. מורה שהשפיע על אינסוף תלמידים ומשפחות ברחבי ישראל בצורה ישירה ועקיפה.

השיטה שהוא ייסד "דניס הישרדות ג'יו ג'יטסו"  – שיטה משולבת אשר מבוססת על קראטה, ג’ודו וג’יוג’יטסו יפני, היוותה כר פורה לרבים לגלות את עצמם, להתחזק נפשית וגופנית ורבים מתלמידיו הפכו למורים בעצמם.

דרכו של דניס הנובר שזורה עמוק בהסטוריית אמנויות הלחימה בארץ. הוא העמיד דור שלם של מורים ואלפי תלמידים ברחבי הארץ. כאן תוכלו ולשמוע ממנו על תחילת דרכו שלו ותחילת דרכה של אמנויות הלחימה בארץ.

*טקסט הראיון פורסם לפני שנים רבות בפורום אומנויות הלחימה המיתולוגי באתר תפוז, משיחה מקוונת שבוצעה עם גראנדמאסטר דניס הנובר. צוות ישראל דוג'ו ליקט וסידר את הטקסט יחד עם תמונות מחייו של דניס על מנת להצדיע למורה הענק הזה.

---

 

 

האם תוכל לתת לנו קצת רקע על חייך בדרום אפריקה לפני שעלית לארץ, על לימודי הג’ודו והקראטה כפי שלמדת שם?

בדרום אפריקה בשנות החמישים והשישים לא היו יותר מדי אמנויות לחימה. היו בעיקר ג’ודו, וגם זה לא היה מאוד זמין ליהודים.

בתוך הג’ודו היה כלולים גם אימוני הגנה עצמית. אני גדלתי ב 7- מוסדות לילדים: הורי התגרשו כשהייתי קטן, ואימי לא יכלה לכלכל אותי ולכן שלחה אותי לגדול במוסדות לילדים.

דרום אפריקה היתה קרובה לנאצים מבחינה פוליטית ותפיסתית, והיתה אנטישמיות חזקה. שם גדלתי ושרדתי. הייתי אוכל דשא ושורד. מכות היו עניין של שגרה, ולמדתי שמי שנשאר על הרגליים אחרון, הוא המנצח.

 

אני אדם מאמין. מי שמאמין באלוהים ועוזר לעצמו, אלוהים עוזר לו. תפיסתי היא “הילחם או ברח“. הייתי ספורטאי חזק, ויכולתי לרוץ מהר. הייתי אלוף בית ספר באתלטיקה וקיבלתי על זה כבוד. למדתי שמכבדים את מי שהוא חזק או ספורטאי .

בגיל יותר מאוחר התחלתי ללמוד בבית ספר ללימודים מקצועיים, והייתי היהודי היחיד שם. כיהודי עבור הלבנים הדרום-אפריקאים הייתי שווה ערך לכושים. מבין הדרום אפריקאים, הבורים היו הכי גזעניים. הם ממש התעללו בי. כשגדלתי יותר, פחות או יותר בגיל 15, למדתי שצריך להילחם בחזרה.

כל יום הלכתי מכות בלי שמישהו יגן עלי. לחימה היתה לחימה: נגד 4-3 יריבים, בלי עזרה, עם ברזלים, מקלות ומכל הבא ליד. שם למדתי מה זה spirit (רוח קרב): להסתכל ליריב בפנים, לא לתת את הגב ולא להישבר, גם אם הפסדת. למדתי שאנשים יתנו לך כבוד אם אתה לוחם בכבוד.

 

מאוחר יותר התחלתי ללכת לשומר הצעיר, ושם לימדתי אותם הגנה עצמית. מיקי דוידוב, בחור יהודי, פתח מכון ג'ודו ליהודים, ושם למדתי בפעם הראשונה ג'ודו ב-1955. הוא למד ג'ודו מהמשפחה המפורסמת של ג'ק רובינזון. אחרי 3 חודשים הצלחתי לנצח את המורה שלי… זה היה רק מתוך spirit ,לא מתוך טכניקה טובה.

לא צריך ללמוד 1000 תרגילים, מספיק רק תרגיל 1 או 2 אבל שיעבדו. בשנת 1957 קיבלתי חגורה שחורה דאן 1 ,ושנתיים אחרי כן דאן 2.
לאחר מכן הלכתי למכון הג'ודו של משפחת רובינזון ביוהנסבורג. הם לא נתנו לי להתאמן בהתחלה, אלא רק לנקות את המכון בשביל הזכות להסתכל באימונים. שלושה מבניו של ג'ק היו מעל 100 ק"ג. הוא עסק גם בהיאבקות, וגם ג'ודו-רחוב והגנה עצמית.

השתתפתי באליפות דר' אפריקה כיהודי יחידי ב-1957-1958,והייתי אלוף דרום אפריקה בג'ודו במשקל בינוני 65-70 ק"ג.

לא היו לי הרבה תרגילים, אלא רק 2-1 טובים בהם שלטתי ואיתם ניצחתי את הקרבות. זו הייתה ההתחלה שלי עם הג'ודו.

צ'ארלס רובינס היה מפקד ב-SAS – יחידת עילית בריטית באנגליה ואחראי על תחום הלחימה בטווח מגע CQB (close-quarters battle) . הוא הגיע לדרום אפריקה ופתח בית ספר קטן עם כ-10 15 חבר'ה לשיטה. היה לי הכבוד ללמוד גם ממנו, ושם הוא פתח לי את העיניים ונתן לי נקודת מבט למה שעשיתי ברחוב. למדנו עבודה עם וכנגד רובה, אקדח, סכין, מקל. באותו זמן עדיין התאמנתי בג'ודו, פתחתי מכון לג'ודו ולהגנה עצמית ליהודים יחד עם מיקי דוידוב בבית כנסת.

אחרי כ 5 שנים, בגיל 20 החלטתי שאני עוזב את העבודה בחשמלאות. החלטתי לנקום בגויים שמיררו את חיי בזמן העבודה איתם לפני שאני עוזב. נתתי להם מכות, וגם קיבלתי. לאחר מכן הלכתי למנהל ואמרתי לו שאני 5 שנים לא באתי אליו בגלל ההתנכלויות שסבלתי בשקט כל השנים, והתנצלתי בפניו. המנהל כיבד אותי ונתן לי אפילו מתנת פרידה.

מהשומר הצעיר למדתי מה זה ישראל, מהי ציונות ומיהו יהודי. בגלל שלא האמנתי באפרטהייד, הייתי חבר של הכושים. כל היהודים בדרום אפריקה היו אינטלקטואלים ומלומדים, והייתי אאוטסיידר גם בינהם. הייתי אאוטסיידר בכל דבר, והחלטתי לעלות ארצה.

את אישתי הכרתי בגיל 15 ומאז אנו ביחד.
היא יתומה מאביה, ובגיל 15 נאלצה להתחיל לעבוד. כדי למצוא עבודה היא נאלצה להתכחש ליהדותה.

 

בגלל שלא היה כסף אחרי העליה הגענו למושב שיתופי מולדת.

 

פתחתי יחד עם שלמה פייגה את המכון הראשון לאמנויות לחימה. אני עשיתי ג'ודו על מזרון, והוא גם היה חגורה שחורה בג'ודו ודאן 5 של צ'ארלס. הוא דחף יותר לכיוון ההגנה העצמית ואני יותר לכיוון הג'ודו. הקבוצה שלנו היתה הראשונה באותה תקופה ללימודי ג'ודו.

 

עמוס גלעד גר באותה התקופה בקיבוץ עין חרוד, ובא למושב מולדת כחגורה חומה בג'ודו. הוא היה איש מאוד טכניקן של ג'ודו, והיה ספריה מהלכת לג'ודו. יוסי לב היה חגורה חומה בג'ודו, והיה בין הראשונים בג'ודו ועבודת קרקע. גם הוא בא ללמוד אצלי, וגם אדמונד בוזגלו שהיה חגורה שחורה בג'ודו וחגורה חומה בקראטה, הוא אהב לתת פייט ונלחם איתי על המיזרון, וראה שלהילחם איתי זה לא קל…

אברהם הולברג היה איש ג'יוג'יטסו וגונג פו, לימד יחידות מיוחדות. אצלו בפעם הראשונה ראיתי מה זה קאטות של קראטה וגונג פו. זה היה כל כך יפה ונקי לראות. אצלו ראיתי גם בפעם הראשונה מה זה ג'יוג'יטסו ועבודה על מיפרקים בגוף. הוא שילב עבודת ג'יוג'יטסו וגונג פו בלי כח, בצורה הפוכה לצורה בה אני עבדתי – הרבה spirit וכח. שלמה פייגה כאמור היה איש של הגנה עצמית, וביחד פיתחנו את השיטה.

ב-1959 החלטתי להכניס את ענף הג'ודו למשחקי המכביה (יחד עם דוידוב) וב-1961 נכנס ה'גודו למכביה השישית. באתי לתל אביב עם שלמה פייגה ויוסי לב והלכנו לראשי המכביה, וביקשנו שיכניסו את הג'ודו למכביה. אמרו לנו שנביא עוד 3 מדינות למכביה שיעשו ג'ודו, והם יכניסו.

 

דני וקסמן היה בין הראשונים שנסע ליפן ולמד ג'ודו בקודוקאן ולמד נינג'יטסו והגיע לדרגה לדאן 4-3 בקודוקאן והוסמך ללמד נינג'יטסו. עשינו את התחרויות בצריפין מול חיילים, ובימק"א. אני הייתי הקפטן של נבחרת דרום אפריקה. דרום אפריקה לקחו מקום ראשון, ישראל 2 ואיטליה 3 – גם שם סבלו מאנטישמיות.

אחרי המכביה פתחתי את המכון הראשון בישראל לכלל אמנויות הלחימה ברחוב שלמה המלך 15 בת"א בשם "בודוקו".
אברהם הולברג לימד קונג פו וג'יוג'יטסו ואני לימדתי קראטה וג'ודו -ב. 1966 היה מכון בלזם באלנבי בת"א, רוז'ה מטודי היה מבין הראשונים בארץ בג'ודו. עמוס גלעד, יוסי לב, מוריס סמדג'ה, גדי סקורניק – השתתפו רק במכביה אחרי כן. הרבה מורים לאמנויות לחימה באו ללמוד אצלי, ומהם למדתי גם מה זה קאטות של קראטה וכדומה. עשיתי שילוב של שוטוקאן קראטה, לחימת רחוב של צ'ארלס, ג'יוג'יטסו וגונג פו.

 

מה תוכל לספר על הקשר בין אומנויות לחימה ותרומה לקהילה?

נולדתי מאחורי הגדר בדרום אפריקה. לפעמים מורה יותר חשוב מאבא ואמא. הוא זה שנותן את הכיוון לתלמיד.

עברתי 4 מלחמות כאן בארץ. את העזרה לקהילה התחלתי עם המוסד "מצפה ים", מוסד של עברינים צעירים הכי קשים שיש. הם שם על עבירות כמו אונס ורצח. התנדבתי שם מעל 17 שנים. העבריינים חיים בעולם משלהם, ואתה חייב להבין אותם. אתה חייב לזכות בכבוד שלהם, שזה אומר להוכיח להם מי הכי חזק.

הייתי הולך למקום הסגור הזה בלי מדריכים ומורים. תמיד הזמנתי את הכי חזק ובלגניסט לקרב בכל מקום אליו הלכתי. הקרב הוגדר כחופשי, אבל בכל זאת לי אסור היה לפצוע חזק את היריב… אחרי השיעור הראשון קניתי את כל בית הסוהר בגלל הכבוד שהוא נתן לי.

לפעמים אם אתה יותר מדי חזק, אתה עלול להפסיד חניכים בגלל הקשיחות. אחרי זה נתתי להם אהבה, כסף לבגדים וכו,. פתחתי שם מועדון שלי. הם למדו מה זה ספורט ודרך חיים ספורטיבית, וקיבלו כבוד ודרך חיים. הם התעסקו עם סמים ועישון, ולמדו ממני שזה לא טוב.

עוד מקום בו התנדבתי הרבה שנים זה מועדון בהרצליה של ילדים מונגולואידים בשם לבצלר. החניך המצטיין ממצפה ים בא לעזור לי שם, וזה הכניס לשוק את כל העוזרים הסוציאליים בארץ (עבריין צעיר אלים מתנדב במוסד לילדים מונגולואידים) ובסוף גם קיבלתי על זה פרס מהמדינה לאחר 17 שנה. לקחתי איתי לשם את דניאלה גנפו, חניכה שלי דאן 6.

הם ראו גם את הצד הקשוח שלי כגבר וגם את הצד השני הנשי ואיך הם עובדים יחד, ולמדו מה זה כבוד הדדי.

אגב , לדעתי רק בחורה יכולה ללמד הגנה עצמית לנשים. בחורה תיפתח הכי הרבה מול אישה. דניאלה קיבלה תעודת הוקרה כמפקדת מתנדבת במשטרה בדרגה הכי גבוהה . 17 שנה לימדתי את ילדי העיר תחת משרד החינוך, קיבלתי על זה את אות יקיר העיר הרצליה.

כל ילד במקומות בהם התנדבתי קיבל ממני 400 ₪ לבגדים כל שנה. כל שנה 26 ילדים עשו בר מצווה במימוני.

 

פתחנו מקומות לילדים שאין להם לאן ללכת. לפני כמה שנים פתחנו בבאר שבע במקום של בריונים עבריינים בגילאים 14-18. גם הם קיבלו ממני 400 ₪ כל אחד לבגדים. להורים שלהם אני אומר שאם אין אהבה ויש אלימות בין ההורים, אז הילד סובל. אני סיפרתי להורים את סיפור חיי.

 

האהבה של הילדים זה מבחינתי הכל. המטרה של מורה היא ללמד את תלמידיו. הצ’י וה-spirit שלי הוא דרך חיים, גם בקרב וגם בכל היבט בחיים. אמנויות לחימה זה חיים. מה אתה עושה עם זה, זה כבר עניינך .

 

 

 

הקיר באולם האימונים אצלך במועדון מכוסה בתמונות של חניכים שלך שנפלו במערכות ישראל, ובתמונות של מורים שונים שלא משיטתך. האם יש בכך איזו אמירה לחניכיך הנוכחיים שרואים את התמונות הללו כל אימון?

חשוב לי שאנשים יכירו את ההסטוריה של אמנויות הלחימה בארץ. בכסף שלי אני מממן את היכל הכבוד של אמנויות הלחימה בארץ – המייסדים של השיטות בארץ, ומי שהביאו את אמנויות הלחימה ארצה כמו:
• אימי ליכטנפלד – קרב מגע
• רוז'ה מטודי – ג'ודו
• שלמה פייגה – שיטת שי הון
• יורם הדר – ג'ודו
• גדעון קדארי – קארטה קיוקושין וג'ודו
• דני ליאופולד – ג'ודו
• דורון נבון – נינג'יטסו
• יהודה פנטנוביץ' – קארטה גוג'ו ריו
• שמעון נתן – ג'ודו
• גדי סקורניק – גדי קנפוג'יטסו
• יהודה ואס דיאס – ג'ודו וג'יו 'ג'יטסו
• דני וקסמן – ג'ודו ונינג'יטסו
• יהל מאיר – קארטה שוטוקאן
• אני, דניס הנובר, דניס הישרדות ג'וג'יטסו

כל מורה מוזמן לתת את הסיפור שלו, ומקבל עמוד בהיכל הכבוד. לא אני כותב להם את הסיפור שלהם. הם כותבים את זה, ואני מכניס את זה כמו שאני מקבל את זה. המטרה היא לתת כבוד למורים כאן בארץ.

אין מכון בעולם שיש בו על הקיר תמונות של מורים אחרים שלא מהשיטה, ושל חיילים שהלכו לעולמם. תלמיד שנותן את החיים למדינה ולמורה שלו. זה לא קיים היום ביפן . חללי צה"ל תלמידי אמנויות לחימה מקבלים אות Star of David.יש אצלי היום 14 תמונות של חללים, 12 מתוכם תלמידים שלי. אני הולך כל שנה ושם על הקבר שלהם מדליה.

 

 

עד כמה מורה לאמנות לחימה צריך גם להיות מורה ומחנך לתלמידיו לדרך חיים נכונה?

לדעתי זו המהות של אמנויות לחימה. מדריך ומורה לא צריך ללכת על כסף, אלא על אהבה ולתת את הנשמה לתלמידים. הכי חשוב להסתכל לתלמיד בגובה העיניים. אני מלמד תלמידים החל מגיל 4. משמעת וכבוד, זו התמצית.

יש אצלי דור שלישי שמתאמן: הורים הביאו את בניהם, ובניהם בתורם הביאו את בניהם. אני מלמד מעל 50 שנה. היו ימים בהם הדרכתי 400 תלמידים, 10 שעות ביום. אני לומד כל יום משהו חדש, אפילו מהתלמידים שלי.

יש לי תלמיד בעל שיתוק בשם יואל גנפל שקיבל 11 מדליות זהב באולימפידה במונטריאול בטניס ובשחיה. אני מלמד שאין דבר כזה אי אפשר.
סיפור נוסף הוא חניך שלי רועי הורביץ שכשהיה בן 14 במשקל 40 ק"ג הוא התגבר על 2 מחבלים חמושים בסכינים והציל את עצמו ואת חברו ממוות. הוא היום טייס. זה לוקח הרבה שנים להגיע לרמה גבוהה, והרבה שנים להחזיק את הרמה הגבוהה. אני קורא לזה: circle of life.

 

לדעתך, מהי אומנות לחימה? האם דניס הישרדות ג'יוג'יטסו היא אמנות לחימה, ספורט זירה או שיטת הגנה עצמית?
האם אפשר בכלל להגדיר בצורה הזו? האם אתה רואה את השיטה שלך כ"דרך-חיים" או כשיטה להגנה עצמית?

למדתי הרבה שיטות בחיים שלי, והכנסתי לשיטה שלי את מה שהתאים לי ומה שאני חושב שחשוב. עשיתי שיטה שמתאימה לכל דבר: לאנשי חינוך ל, אנשי ביטחון, לאלופי עולם, לאנשים פגועים… השיטה מתאימה לכל דבר: הגנה עצמית, סכינים, אקדח, מקל, רובה… כושר, כח, spirit …החשוב הוא מה שעושים היום, לא מה שמתאים לעבר. היום יש סכינים ברחובות ואלימות. אני מאמין בשיטת לימוד של 1000 חזרות ביום.

המטרה שלי היא לא לייצר אלופים, אלא לתת שיטה לדרך חיים. השיטה מאוד עמוקה. את החיים שלי נתתי לשיטה. הישרדות היא הכל. ריצה, שחיה, קרב, הגנה עצמית. יש לי חניכים שהתחילו אצלי ללמוד מגיל 4, והיום הם בוגרים ועדיין מתאמנים. השיטה מעצבת את האישיות של הילדים. יש תרגילי הגנה נגד סכין, אקדח. יש מעט מאוד שיטות של הגנה עצמית אמיתית.

הדרגות הגבוהות שלי נתנו לי את הדאן 10 שלי וזה הדבר הכי חשוב. לי כיום יש לי הכרה בינלאומית, והמון תעודות מכל האירגונים לאמנויות לחימה בעולם. יש לי מאות חניכים בעלי חגורות שחורות.

 

 

לא פעם אנו נתקלים בשאלות אודות ההתייחסות לגבי דרגת חגורה שחורה. איך עניין זה נתפס בעיניך – מהי חגורה שחורה? מהם הקריטריונים שאתה רואה הכרחיים לקבלת חגורה שחורה? מידת האחריות שאתה רואה באדם הנושא בחגורה שחורה? האם יש גיל שמייצג את האחריות הזו?

שיטה חייבת פרקטיקה. לא חשוב לדעת 1000 תרגילים. חשוב לדעת מה עובד בקרב. יש לי סילבוס מסודר, אבל אף מדריך לא מקבל חוברת כזו.

אנשים שבאים ללמוד הישרדות יודעים שהשיטה קשה. אני דורש כבוד ומשמעת. אני דורש כושר גופני קשה וכח (על כח אני עובד בלי שום משקולות אלא בשיטות טבעיות של התנגדות למשקל הגוף: בטן, מרפקים, ריצות, גמישות, מהירות, מהירות תגובה…). זה דורש יכולת התמדה. כל זה בכלל לפני שהתחלת ללמוד תרגיל אחד של השיטה.

חלק מהלימוד הוא לימוד קרב קראטה. אתה חייב לסגור את כל הגוף הן באגרוף והן בכף יד פתוחה. הגנות מכל הכיוונים, rhythm של תנועה, וחזרות ארוכות על כל תרגיל. להוציא מכה מהמותן, מהירות… עבודה ומעבר מבלימה להתקפה. יש אצלי במכון 14 שקים לצורך הזה, ומתרגלים הרבה עבודה על שק (בזוגות או בשלשות על כל שק). בנוסף לומדים בלימות וגלגולים. לימוד ניצול קוזושי, וריתוקים של ג'ודו.

לומדים לצאת מכל מיני תפיסות, עבודת ג'וג'יטסו, הורדות לקרקע ועבודת קרקע. תירגול של ריכוך עם הגב לקיר. תירגול עבודת סכין כמו בג'ודו, ג'וג'יטסו וקארטה – ללימוד התנועה מכל שיטה. מתרגלים רנדורי. אחרי 3 חודשים של אימונים, אם מצליחים לעשות 10 קרבות, עוברים לחגורה צהובה. לא צריך לנצח בקרבות, אבל צריך לעמוד בהם. מקבלים פספורט עם חותמת שלי ותעודה. על הבחינות משלמים.

 

כתום זה עוד שישה חודשים. החומר לכתומות יותר מסובך… קרבות יותר קשים. ציוד מגן הכרחי נדרש זה מגיני אשכים, רגליים ושיניים. עבודה היא עם בגד (גי) ובלי.

 

לחגורה ירוקה זה עוד 9 חודשים. האימון מתמקד בקרבות: ג'ודו, קארטה, ג'וג'יטסו, וכן בכושר ובהגנה עצמית. הרבה עבודת סיבולת. חייבים לצאת מזיעים על ארבע מהאימון, אבל בלי פציעה קשה, וזה לא פשוט בלי עין הרע.

עבור חגורה כחולה עוד שנה. שנה וחצי חום, ושנתים לשחור. בדר"כ 6 שנים. חלק מהמדריכים שלי (יש לי 20 מרכזים) מחזיקים לפעמים גם שנה חגורה צהובה. אני עובר בכל מכון שיראו מי אני, מה השיטה ומעביר לפעמים אימונים ולפעמים בחינות. אני רואה מה קורה בשיטה.

פעם בשנה יש אליפות מכל המכונים. 8-6 מזרונים, 2 דקות קרב. לפעמים באים מחו"ל מהמכונים שלי בדרום אפריקה, קרואטיה, אנגליה, אמריקה להשתתף גם כן. ילדים ונוער לא חשוב הדרגה: חגורות צהובות יכולות להתחרות בחגורות חומות. חגורות שחורות מתחרות עד דאן 5-4 , ודאני 6 והלאה עושים מופעי ראווה. יש בתחרות גם אלוף האלופים ומשקל פתוח.

אצל ילדים הקרב הוא מכות לגוף ומגע קל לפנים עם הרגל. אין יד לפנים, לגוף עבודה חזקה. יש הטלות עם סימון מכת אגרוף כשהיריב על הקרקע. וואזרי: מכה לגוף עם כפיפה של היריב. 3 שניות כיפוף = איפון. מכה שמפילה את היריב אבל הוא קם מיד = וואזארי. מכה, נופל ולא קם 3 שניות = איפון.

 

ילדים צריכים לנצח בין -7 10 קרבות בשביל להיות אלופים (יש הרבה ילדים בתחרות).

 

אצל נוער זה קרבות מגע מלא, קרב כולל עמידה + קרקע, וניצחון בהכנעה (בריח או חניקה) ולא בריתוק.
בוגרים זה מכה לפנים עם רגל עם שליטה. דרגות גבוהות כולל יד פתוחה להיקף הראש (מצח, לחי) לא לפנים (אף, פה, לסת). כבר כמה עשורים נערכת האליפות, ואין פציעות ממשיות ברוך השם.

דרגות גבוהות מקבלים גם מי שלא הכי חזקים, אלא אנשים שאיתי ומתמידים הרבה שנים. חניכים ותיקים שמראים נאמנות וכבוד. זה טוב לשיטה. הרבה מדריכים שלי עוזרים ומתנדבים בקהילה וזה מוכיח מעל הכל. רוב החניכים הולכים אגב ליחידות קרביות בצה"ל.

מה דעתך על נושא המגע המלא, האגרסיביות והספיגה? האם חניך שעובר אימוני ספיגה אצל מורו יהיה יותר טוב מחניך שלא עובר כאלה אימונים? כיצד אתה מחשל את חניכיך ומפתח בהם אגרסיביות אם בכלל? עד כמה יש בשיטות אלה סכנה בריאותית פיזית לחניך, והאם אין בעניין המכות לחניך משום השפלה?

להגיע לשיטה שלי זה דורש. קרב זה עולם אחר ויותר מסתם ספורט. אם זה לא הכיוון שלך, זה לא מתאים לך. קרב, מגע מלא. זה הבסיס בדניס הישרדות ג'וג'יטסו. מי שפוחד, לא זה המקום שלו. מי שרוצה קרב, שיבוא.

 

אין אצלי קאטות, אבל יש המון קיהון. כל דבר נכון לזמן שלו. בעבר הייתי עושה גם קרבות עם החניכים. היום אני עושה קרבות רק עם הדרגות הגבוהות ויש כבוד הדדי. היום בגלל בעיות ביטוח, זו בעיה למדריך לתת מכה לחניך וזו בעיה קשה. בהגנה עצמית ברחוב אין קטגוריות משקל ואין כבוד. צריך להתאים את השיטה לקבוצה ולתלמיד. לא הכל מתאים לכולם, אבל מי שבא לפה יודע מה הולך כאן.

 

חלק מחניכיך השתתפו באליפויות אירופה ואליפויות עולם בפנקרטיון ובזירות אחרות וזכו במקומות ראשונים. גם אתה התחרית בחו"ל בקראטה ובג'ודו. האם אתה דוחף את חניכיך לצאת לחו"ל להתחרות? מה החשיבות של תחרויות כפי שאתה רואה את זה?

היום התחרויות היא עניין אישי. אם חניך רוצה להתחרות ולתת כבוד לשיטה, למדינה ולדגל, מצויין. תחרויות נותנות הרבה למתחרה. פעם מי שעזב קיבוץ והלך לעיר, היה בוגד. הבנים שלי לא התחרו אף פעם בזירות ובשיטות אחרות פרט להישרדות. יחד עם זאת, הרבה חניכים טובים שלי כן יצאו לחו"ל להתחרות. אני רוצה שהשיטה תהיה טובה לכולם. השיטה היא הגנה עצמית, ולא ספורט זירה. אני כן רוצה שהתלמידים יתחרו באליפות של השיטה כי זה חשוב לשיטה.

שלומי דיינה וצחי חליפקס התחרו בפנקרטיון (וזכו במקומות ראשונים) עם הסמל שלי על החולצה וזה מקובל עלי.

 

מדוע חניכיך בארץ משתתפים בעיקר בתחרויות פנים אירגוניות, ולא משתתפים באירועי זירה שונים המשודרים בטלוויזיה וכו'?

אני הייתי הראשון בארץ שעשה את השילוב של הקרבות מעמידה ועד הקרקע. זה דבר שנהיה מקובל בעולם רק בשנים האחרונות ואני עושה כבר שנים. יותר מ-30 שנה ארגנתי את התחרויות הפנימיות של השיטה. להתעסק עם תחרויות זירה לא של השיטה זה אומר להתעסק עם מעט חניכים שהולכים להתחרות וזה אומר פוליטיקה וחיפוש אחר כסף. אני לא מחפש את זה, לא מחפש אלופים, לא פוליטיקה ולא כסף וכבוד . אני מחפש שיטה שתתאים לכולם.

 

 

בתחרויות בהן השתתפת, איזו זכורה לך ביותר?

בשנת 1975 היתה התחרות הראשונה של קארטה קיוקושינקאי ביפן. התחרות היתה עולמית, עם משתתפים מ-50 ארצות. לא היו קטגוריות משקל. גדעון קדארי היה קפטן הנבחרת שהתאמן כילד אצל גדי סקורניק בג'ודו, ובא כל יום להסתכל אצלי בקארטה. הוא טס ליפן לכמה שנים ולמד שם קיוקושינקאי וג'ודו בקודוקאן (לאחר דני וקסמן שלמד שם ג'ודו ונינג'יטסו).

גדעון חזר כנשיא התאחדות הקיוקושין בארץ. היינו 4 לוחמים בנבחרת: גדעון, אדמונד בוזגלו, אלי ביטרן ואני.

נסענו ליפן. אני הייתי בן 37 – הכי מבוגר בתחרות. הקרב הראשון שלי נקבע נגד נגד ויליאם אוליבר שהיה בן 22, שהיה אלוף אמריקה בלתי מנוצח עם 40 נוקאאוטים. בתחרות הוא נבחר לערוך מופע לקהל בו הוא מציג את השיטה כי הוא היה הטכניקן הכי טוב. הוא היה כמו ברוס לי בזמנו: חזק, גמיש. הוא היה אדם חזק מאוד, במשקל בינוני 75 ק"ג, ואני הייתי 90 ק"ג . לפני הקרב חתמת שהקרבות הם על אחריותך בלבד, ושאתה מוותר על כל תביעה פיצויים בשל פציעה.

לפני כל קרב היית חייב לשבור קרשים (במכה אחת), כאשר זה התחיל מ-4 ועלה כל קרב. לא שברת, יצאת מהתחרות. יכולת לשבור עם אגרוף, מרפק, סכין כף יד, ראש. היפנים נתנו כרטיסים רק ל-4 לוחמים מכל מדינה, בעוד שהם עלו לתחרות עם 8 לוחמים. הקרבות סודרו על ידי היפנים ככה שכל שני אירופאים שהיו חזקים סודרו להילחם אחד כנגד השני, ככה שהיפנים הלכו רק נגד המנצח.

 

אוליבר היה תלמיד גם של היפנים. הם סידרו את אוליבר כנגד "הזקן" של היהודים. כשעליתי לקרב עליתי עם ה' איתי ועם מדינת ישראל מאחורי.
ה-spirit שלי היה איתי, ושום דבר לא יכול היה לנצח אותי. הקרב שלנו היה היחיד בתחרות עם 3 סיבובים. אם היה תיקו בנוק-דאונים (מס' הואזארים) אז זה ששקל 5 ק"ג פחות הוא המנצח. מכל מכה שלו עפתי 2 מ' אחורה אבל לא נפלתי. הוא ראה שאני כל הזמן הולך קדימה והוא היה בשוק. הג'ודו שלי עזר לי המון בקרב הזה כי הוא היה קופץ באויר כדי לבעוט (הבעיטות שלו שברו בלוקים של קרח) ואני הייתי תופס אותו וזורק אותו לקרקע. זה לא נתן נקודות, אבל החבטות בקרקע עשו את האפקט שלהן.

כדי להיות אלוף, אתה צריך לעבוד על תרגיל אחד במשך 3 שנים, אלפי פעמים. כל מכה שלי עשתה את האפקט שלה. הוא קיבל 2 נוק-דאונים ממני. בסיבוב הראשון שנינו הכרנו אחד את השני. הסיבוב השני כבר הלך על ה-spirit שלי. קיבלתי מכות וסבלתי. הסיבוב השלישי היה כל כך קשה, שלא ראית בעיניים וכל הגוף כאב. הידיים היו כבדות מאוד. אבל אסור היה לוותר בשביל ה', המדינה והכבוד. היה ברור שאני ניצחתי בגלל 2 הנוק דאונים שהפלתי אותו, אבל השופטים היפנים נתנו לאוליבר את הניצחון בגלל המשקל הנמוך שלו.

אוימה עצמו שלא שפט, קם, זרק כרית לזירה והחליט שהיה תיקו. הקרב הוכרז כתיקו (היחיד בתחרות!), אבל בסוף הוא עלה לקרב הבא (והפסיד, כנראה בגלל המכות שחטף ממני במהלך הקרב איתי) ואני לא.

אחרי הקרב הלכתי להתקלח, ולא הצלחתי לפתוח אפילו את הברז. לא היה לי כח לפתוח את הברז מרוב שהתאמצתי באותו קרב. חצי שעה ישבתי שם והסתכלתי על הברז… אחרי הקרב אוימה נתן לי דאן 3 וכן להיות הנשיא של קיוקושינקאי בארץ בשנים 1976-1986 זה נתן לי גב של התאחדות אמיתית.

לפני האליפות דיברתי עם אוימה, סיפרתי לו את סיפור חיי, הוא התרשם מאוד ונהינו חברים. אוימה פתח לי את העיניים. הבנתי שחייבים שיהיה spirit, כבוד ומשמעת בשיטה. הרגשתי שהיה חסר עבודת יד לפנים בקיוקושינקאי, ולכן הוספתי למכות של הקארטה, הברכיות והלואו קיק את הג'ודו עם ההטלות והריתוקים, את הג'וג'יטסו עם הבריחים והחניקות, ועבודת קרקע גם עם מכות יד פתוחות. הוספתי את ההגנה העצמית מבוססת המציאות. זה הבסיס של השיטה שלי, ריאליות.

ב-1979 לפני האליפות הבאה, אחרי 4 שנים של הכנת נבחרת לאליפות, קיבלתי את המכתב המפורסם מאוימה. באותו זמן חוסיין מלך ירדן קיבל נשיא כבוד של ההתאחדות הקיוקושינקאי. במכתב נאמר לי לא לבוא ליפן בגלל בעיות פוליטיות. בעקבות הסיפור, יהודי אמריקה הזמינו אותי לארה"ב, ושם ניצחנו 3-4 את נבחרת אמריקה. זה עשה לאוימה שם לא טוב.

עם כל זה הבנתי שאני צריך לפתוח שיטה ישראלית כחול לבן. ב-1983 פנו אלי מההתאחדות האירופית לג'יוג'יטסו תחת Bell Vernon, נתנו לי דאן 5 והעמידו אותי בראש השיטה מבחינתם בארץ. ב-1984 הופעתי בכנס באוניברסיטת וינה באוסטריה תחת "דניס הישרדות ג'וג'יטסו. הלכתי לשם עם צדוק שמואלי דאן 8 שלי, והם היו בשוק מהתצוגה שלנו. עשינו מופע עם סכינים, חוטים וכלי נשק. מכות קראטה מרחוק, ברכיות ומרפקים מטווח קצר, הורדות לקרקע והטלות של ג'ודו, ריתוקים, בריחים וחניקות. Take Away עם בריחים של ג'וג'יטסו או Take Down לקרקע. הם ראו את המופע ונכנסו לשוק. הצעירים קיבלו את זה מיד, אבל המאסטרים דחו את זה. הם קיבלו את זה קשה. אני ב-1983 עשיתי שילוב של שיטות שרק היום עושים בעולם.

מס' שנים אח"כ הופעתי עם נבחרת שלי בסמינר ג'וג'יטסו גדול עם מאסטרים מכל העולם. באותו סמינר עשיתי קרבות הישרדות ג'יוג'יטסו. הם היו בשוק ובהלם לא רק ממני אלא הפעם גם מהתלמידים שלי. בכל הקרבות התלמידים שלי, שעשו ג'יוג'יטסו מודרני, ניצחו את התלמידים שעשו ג'וג'יטסו עתיק ללא קרבות.

בל קיבל ואימץ את השיטה, וסגנו Wenkstetten Heribert לא קיבל את זה כי זה לא התאים ל-"ג'נטלמנים" האירופאים. בל רצה שאהיה נשיא ההתאחדות וראש השיטה של EJJU .כשמר בל גילה שיש לו סרטן, הוא נתן לי מכתב בו הוא מסמיך אותי כנשיא. כשבל נפטר, כל סגניו לא קיבלו אותי כיהודי ישראלי כראש השיטה שלהם, ועזבו בדיוק כמו שאוימה התייחס ליהודים.

 

איך אתה משווה את שיטתך היום מהבחינה של גודל השיטה, פיתוחה, והיכולות של החניכים להתמודד מול איומים ברחוב? האם השתנו מוטיבים בשיטתך להתאים אותה לרחוב של היום? (נישאל בסוף שנות ה-90)

בזמנו הייתי אימפריה. יש לי חניכים בכל הארץ , חניכים שלי ושל החניכים שמדריכים תחתי. היום יש אלימות. לא כל שיטה מתאימה לאלימות של היום. הרבה אנשים הולכים לשיטות קלות ורכות. היום השיטה שלי עובדת בכל העולם. הרבה חניכים שלי פתחו מכונים. השיטה שלי היתה אימפריה, אחר כך קצת ירדה, והיום עולה שוב. יש לי הרבה מדריכים בצבא ובכוחות הביטחון, ואלופי עולם. היום אני עושה קצת פחות קרב חזק, בעיקר בגלל עניני ביטוח.

בוגרים יש הרבה ברוך השם, ילדים מגיעים פחות. מגיעות גם פחות בחורות וחבל, כי דווקא הן צריכות ללמוד שיטת הגנה עצמית חזקה.

 

 

האם השיטה עדיין ממשיכה להתפתח מבחינת עקרונות חדשים או טכניקות חדשות, ואם כן באילו כיוונים (למשל, הכללה של עבודת קרקע או שכלול של התמודדות מול תוקף חמוש וכו')?

כמו כן, אם השיטה עדיין בתהליכי התפתחות וגדילה, האם כל טכניקה חדשה שנכנסת אליה מגיעה ממך? האם גם תלמידיך הבכירים מסייעים להתפתחות? אם כן, האם תלמידים שלך שכעת הם מורים בעצמם מבקשים את אישורך לפני שהם מכניסים אלמנטים חדשים לשיעורים? אילו אלמנטים הכנסתֳ לשיטתך בשנים האחרונות ומאילו שיטות?

ביום ראשון האחרון שלומי דיינה העביר אצלי אימון קרקע. כל מה שטוב, טוב לשיטה שלי. אם אני חושב שמדריך שלי מביא משהו טוב, אני מקבל את זה. רק לפני חודשיים בניתי שיטה חדשה ללימוד הגנה עצמית שנותנת מענה לתקיפות ברכב ולאלימות בכבישים. ידעתי על משפחת גרייסי עוד לפני כל העולם. כמוני אבי השיטה הליו גרייסי הלך נגד יפן. מאוד עניין אותי לראות ג'וג'יטסו שהוא לא יפני. חלק מהתרגילים אכן לקחתי מהם. לפתח שיטה חדשה זה אומר משהו מיוחד.

את הקיק-בוקס אני מכיר עוד מימי צ'אק נוריס. עניין אותי גם שיטות האימון שלהם. פעם קרקע ניצח את כולם, היום כבר לא כי כולם מכירים את זה. הרבה שיטות עולות ויורדות. השיטה שלי מאוד גמישה ולכן עובדת.

 

 

מה ההבדלים לדעתף בין עולם אומנויות הלחימה היום לעומת לפני 20-30 שנה?

פעם היה יותר קרב ו-spirit ,והיום יותר טכניקה. פעם באו חניכים, קיבלו מכות והלכו הביתה. היום יש דגש הרבה יותר חזק על טכניקה, ועניין הביטוח דופק את העבודה.

מה דעתך על סיגנון גרייסי ג'וג'יטסו? האם ניתן לכלול אותו בסיווג אומנויות הלחימה או שזה סגנון לחימה חורג לרעיון של אומניות הלחימה (המחשבה מאחורי השאלה היא הקירבה שיש בסגנון להאבקות, שאיננה אומנות לחימה אלא סוג של לחימה אולי)

מי שמנצח הוא אלוף. גרייסי ניצחו לוחמים ששקלו הרבה יותר מהם. אם אתה עולה לקרב מול יריב גדול ממך ומנצח, אז זו שיטה מצויינת. היום הם כבר לא מנצחים כי הם גילו את הסוד לכולם. היום יש מעבר לשיטות עמידה כי כולם כבר יודעים איך גרייסי עובדים. זו שיטה חזקה. אם אני אישית הייתי עובד מול אנשי גרייסי, הייתי מחפש את מה שאני טוב בו יותר מהם, למשל מכות לנקודות תורפה כמו עיניים, אשכים וכו'. הייתי מחפש להשאיר את הקרב בעמידה.

האם המונח לחימה בסגנון חופשי יכול להשתייך למושג אומנויות הלחימה, וזאת ללא קשר ליעילות של האחד על השני ברחוב?

ג'וג'יטסו היא האמא של כל השיטות.

מי שרוצה להילחם שיילחם. לחימה זו המהות של אמנות לחימה.

 

האם דניס הישרדות כשיטה משתנה עם המציאות של היום, בה מתקפות של יריבים מרובים וחמושים בנשק קר צצות כמו פטריות של אחרי הגשם? איך אתה מתאים את שיטת ההישרדות למצבים אלימים יום יומים במיוחד למציאות האלימה שקיימת בארצנו? האם שיניתֳ משהו בתפיסה של לימוד נערים עקב התגברות האלימות האכזרית שמתקיימת אצל הנוער במיוחד נסיונות לרצח וגרימת חבלות קשות?

בהחלט. אני כל הזמן מחדש ומשפר את השיטה. לחימה מתוך רכב, לחימה על הקרקע, לחימה ביד אחת…

 

אבנר שלום, יו"ר הליגה באיגרוף תאילנדי בישראל, שהיה חניך שלך לפני כ- 20 שנה. הגיע לזירות תחרותיות בחו"ל ונלחם כ-15 שנה עם הרבה הצלחות מול לוחמים חזקים ומוכשרים ביותר, האם לדעתך דניס הישרדות עזרה עזרה לו להגיע להצלחות?

על הגביע שהוא נתן לי הוא חרט:
FOR MASTER DENNIS
YOU TEACH ME TAO OF LIFE
APRIL 86 S. AVNER

המטרה של מדריך ומאמן זה לתת לתלמיד את הכיוון הנכון – אפשר לומר Way of Life (דרך חיים).

מה שאני נתתי לו זה את ה-spirit ,את הצ'י, את הטאו, את הדרך של החיים. מה שחשוב זה לא הטכניקה הכי טובה, אלא הדרך. אני מכיר אותו כילד שקיבל מכות מחניך אחר והיה בא אלי בוכה.

אבנר שלום נולד בשביל להיות לוחם. הוא היה דתי. הוא היה הולך לבד קילומטרים וישן על הדשא כדי לעשות איתי אימון בשבת. הלכתי איתו לקרב קיוקושין בקריסטל פאלאס בלונדון. סטיב אוניר הכיר אותי ואת חניכיי. אני הבאתי אותו כשופט ראשי למכביה. הבן שלו הוא היה כמו הבן של אוימה כי לאוימה לא היו בנים. סטיב נתן לאבנר קרב כנגד אלוף אירופה בקיק-בוקס ואלוף קיוקושינקאי באירופה. אפשר לומר שהקרב של אבנר ושלו היה כמו הקרב שלי שעשיתי ביפן. הוא לא נפל פעם אחת בקרב למרות המכות שחטף.

אחרי כמה שנים הוא אמר לי שהוא רוצה להיות לוחם מקצועי וביקש ממני אישור ללכת להולנד ללמוד שם קיק בוקס ומואי תאי. אחרי כמה שנים הוא נהיה סגן אלוף אירופה במואי תאי. כשהוא חזר ארצה הוא בא אלי וביקש ממני הנחיות לדרך. עזרתי לו לפתוח את המואי תאי בארץ.

עד היום הוא נותן לי כבוד. באליפות האחרונה שהתקיימה באוסישקין הוא נתן לי הרבה כבוד, ואמר עלי שאני המורה הראשון לאמנויות לחימה בארץ.

 

האם אתה מכיר את הלוחם מוטי הורנשטיין שהתחרה ב-UFC אשר בא משיטת הלחימה הישרדות והתחרה בזירה הבינלאומית ב-MMA?
מה אתה חושב עליו בתור לוחם? האם יש לו קשר אליך? מה לדעתך הסיבה שהוא לא הצליח בזירות ה-MMA? מה ההבדלים בין דרך הלחימה שלו לבין שלך, אם יש הבדלים?

מוטי הורנשטיין היה תלמיד שלי – אלוף של השיטה עד חגורה חומה. הוא היה גבוה מאוד ובעל גוף חזק. הוא ניצח את עמרי שרון באליפות שלי. הוא טס לארה"ב כחגורה חומה. הוא פתח באוניברסיטה מכון שלי. הוא הלך לתחרויות וניצח, וקיבל ממני חגורה שחורה.

אחרי הרבה זמן לא שמעתי ממנו. אני יודע שהוא התחרה בכל מיני תחרויות, ונהיה מקצועי. יש לו מכון היום מבין הטובים בעולם. הוא היה בזמנו אלוף בעמידה, אבל על הקרקע לא כל כך.

הוא התקשר אלי לפני מס' חודשים, וניסה לחזור לקשר לאחר הרבה שנים שהקשר ביננו ניתק.

מה דעתך על קרב מגע ועל האיגרוף התאילנדי?

אני מכיר את אימי מייסד הקרב מגע מההתחלה. הוא היה אלוף בחו"ל בהאבקות ואיגרוף. הוא הביא את הקרב מגע לצה"ל . השיטה היתה מאוד פשוטה: לא היה קרב בכלל, לא היה קרקע בכלל, לא היה ג'וג'יטסו בכלל. הסגנון היה צבאי לגמור את היריב כמה שיותר מהר .

הוא הכניס את השיטה לצבא. הוא עזב את הצבא בגיל צעיר, ופתח מכון בנתניה. חניכיו הגדולים היו חיים זוט ואלי אביקזר. לצערי חל בקרב מגע פיצול. הטוב בקרב מגע היא פשטות השיטה להגנה עצמית. וזה קיים בווינגייט ובצה"ל.
לחיים זוט יש חניכים מצויינים בקיק בוקס.

האם דניס הישרדות כוללת גם קאטות שמקורן בקראטה או בג'ודו?

לא אין קאטות, יש הרבה קיהון וקרבות.

שיטת דניס הישרדות אינה כוללת טכניקות של אגרופים לפנים . האם זה נכון, ואם כן אז מדוע? כמו שמענו כי אתה לא מאמין בהרמת רגל לבלימת בעיטה אלא מעדיף ללמד את חניכיך לספוג בעיטות. האם זה נכון, ואם כן מדוע?

אין אצלי אגרופים לפנים. זה מאוד מסוכן. כן יש אצלי עבודה של כף יד פתוחה להיקף הראש, אבל לא לחזית הפנים – קיקיבוקס הוא ספורט ולא הגנה עצמית. עבודה של כף יד פתוחה, סטירות ושוטו (סכין כף יד) מלמדת את החניך מכה שנכנסת.

לואו קיק הוא הדבר הכי חשוב אחרי ברך או מכה לפנים. לואו קיק טוב שובר רגליים וברכיים. חשוב מאוד לדעת לספוג את המכה ולא ליפול ממנה. את זה למדתי אצל אוימה ביפן.

 

כמעט אין בארץ מורים כמוך אשר זכו ללמד תלמידים למשך 20-30 שנה וגם אימנו את בניהם ולפי שיחות שקיימתי עם אנשים שונים הדבר שכיח אצלך, למה אתה מייחס את ההצלחה הזו ואילו עיצות אתה נותן לתלמידך בכדי שיוכלו לשחזר אותה?

בשבילי אמנויות לחימה זו דרך החיים שלי. אני עובד על המיזרון כל הזמן, ואני עובד גם היום כמו שהייתי בגיל 16 .זה בא אצלי מאהבה. עולם הסמוראי הוא דרך חיים. העיצה שלי היא לקנות את האדם באהבה.

 

אחוז הבנות המתאמנות באומנויות לחימה בארץ הוא כ-25 אחוז, אך בדניס הישרדות הוא גבוה בהרבה, איך אתה שומר על תלמידות אף על פי שלרוב הן נרתעות משיטות "קשות"?

היום לצערי בנות מעדיפות גישות רכות והן לא מבינות שדווקא חשוב לבנות ללמוד הגנה עצמית ושיטות מגע קשות.
בעיה נוספת עם עבודה עם בנות היא מתח מיני בין המורה לתלמידה.

בשנים האחרונות ישנו גל של "נהירה" לכיוון עבודת הקרקע שך הג'יוג'יטסו הברזילאי מה דעתך על הנושא? מה חשיבות עבודת הקרקע בעינך במיוחד בתחום הלחימה ברחוב / ביטחון?

בהגנה עצמית אסור להגיע לקרקע. בדרום אפריקה הייתי הולך מכות עם הרבה כושים. מי שנופל לקרקע יחטוף מכות, בעיטות ומקלות. קרקע זה טוב רק לאחד על אחד. גם נגד נשק, אקדח, סכין ומקל קרקע לא עוזר.

אתה חייב לדעת עבודת קרקע, אבל לא על חשבון אימוני עמידה. שילוב התחומים הוא הדבר הנכון. אם נפלת לקרקע אתה חייב לדעת מה לעשות.

 

האם ניתן להפוך כל אדם ללוחם? כמה זמן לדעתך ייקח להכשיר אדם ממוצע לרמה בה הוא יכול להגן על עצמו ברמה סבירה ברחוב?

אפשר ללמד תוך 3 חודשים (הזמן שלוקח אצלי לקבל חגורה צהובה) בסיס של קארטה, ג'ודו, עבודה על שק, הגנה עצמית וקרב ולתת יכולת התמודדות טובה.

 

מחוץ למקורות המוכרים של השיטה (ג'ודו, קראטה) האם ישנם אלמנטים או דרכי-אימון שפתחת והצגת בעצמך או ששאלת ממקורות אחרים?

שיטת ההגנה העצמית היום היא כנגד אדם אחד, שניים או שלושה. עבודה כנגד סכין אקדח, רובה ומקל, וחייבים לעמוד בזה כדי לחיות. אני לקחתי מכל מה שלמדתי והוספתי לשיטה. אני שרדתי בדרום אפריקה ומלמד הישרדות. זה לא עניין של עוד תרגיל כזה או אחר.

האם בזמן אימוניך ביפן התרשמת שיש גישה שונה לאימון ולקרב ביפן? האם ערכת שינויים בשיטה שלך כדי להתאים אותה ל"אופי הישראלי"?

השיטה שלי היא מה שמתאים לישראל. אוימה לימד קארטה מצויין, אבל זה לא מספיק. ראיתי מה עובד ומה לא עובד, ולפי זה בניתי את השיטה.

עד כמה אתה רואה אימונים בסגנון מאס-אויימה הכרחיים ומה היתרונות שלהם (ריצה יחפים בשלג, קאטות בתוך הים בשלוש בבוקר בחורף וכו'). במידה ואתה רואה בהם יתרונות – איך והאם ניתן לבצע אימונים דומים בארץ?

לכל שיטה ולכל זמן מתאים אימון אחר. כאן אין קרח ולאנשים אין זמן להתאמן 10 שעות ביום. החוכמה לא נמצאת ביפן באופן בלעדי.
אם אתה מלמד ומקבל הכל ולא אומר "רק זה נכון" כמו שעושים בשיטות סגורות אחרות, אז זו הדרך.

 

מהי העיצה הטובה ביותר שהיית נותן למתאמן?

Believe in yourself

 

אומנות ההישרדות שלך מלומדת גם בכמה מקומות בעולם. היכן עוד יש לך סניפים (בעולם) ללימוד דניס הישרדות?

יש בקרואטיה, בדרום אפריקה ואמריקה. לצערי אין לי הרבה זמן לנסוע בעולם ולקדם את השיטה. בעבר היה לי בכל העולם .

האם תוכל לספר על הכרותך עם אימי ליכטנפלד, ספציפית על פועלו בפיתוח קרב מגע בתקופת הפלמ"ח הגנה.

אימי מת כמעט בידיים שלי. כל שבת היינו יושבים ביחד לשתות קפה. אימי לא אהב קרבות מגע מלא חזקים כמוני. הוא חשב שזה מסוכן ומיותר.

 

השיטה שלו היתה טובה נגד כלי נשק. כשהוא מת אמרתי על הקבר שלו שהשיטה תתפרק. לקחתי את המדריכים שלו, ואמרתי להם שיחזיקו את השיטה כמו שהוא בנה ושיהיו כנים איתו. לצערי השיטה אכן התפרקה וכל אחד פתח משלו. השיטה של היום היא לא כמו שהיה אז, לטוב או לרע. חיים זוט עושה קרב מגע של אימי, משלב קיק-בוקס חזק בפנים ואני מלמד אותו קרקע וגו'ג'יטסו. העבודה פעם היתה מאוד פשוטה: בלימה, מכה, ברך.

 

נטען כי אימי עסק במספר אומנויות לחימה לפני שפיתח את קרב מגע: כמו איגרוף, היאבקות, ג'וג'יטסו וג'ודו. האם ידוע לך איזו שיטת ג'וגיטסו למד מאביו? בנוסף, אילו אומנויות אחרות הכיר?

ג'ודו וג'יוג'טסו הוא לא עשה. הוא היה טוב באיגרוף וב-catch wrestling, אבל לא רצה לשלב את הקרביות בשיטה.

אימי היה ג'נטלמן ובן אדם מיוחד. הוא בחיים לא אמר מילה רעה על אף אחד. בסוף חייו היינו יושבים בבית קפה והיו לו סיפורים על כל ההסטוריה. הוא היה gentleman true. מצד שני הוא לא רצה ללמוד מאף אחד.

 

 

אם ברצונכם ללמוד את שיטת דניס הישרדות לחצו כאן לצפות בכל המורים והמורות ברחבי הארץ אשר מלמדים דניס הישרדות ג'יוג'יטסו