אֲבִּי מוריה הוא אמן לחימה מרתק אשר מלמד ומטפל ברפואה סינית מסורתית: טווינא, דיקור וצ’י קונג, ובמקביל מלמד קונג פו פנימי בסגנון שינג אי צ’ואן ואומנות הלחימה הפיליפינית סראדה אסקרימה (ארניס).
מוריה הוא גם ראש תחום אומנויות לחימה בביה"ס למאמנים של מכון וינגייט והוציא מספר ספרים בנושא אומנויות לחימה.
אבּי, מה הוביל אותך לעולם אומנויות הלחימה?
כנראה שבסיכומו של דבר ההשפעה הגדולה ביותר הייתה סרטיו של ברוס לי בשנות ה-70. אין לי סיפור מרגש על ילד חולני או ילד שסבל מהצקות, כל מה שאני יכול לספר זה שמרגע שהתחלתי לא הפסקתי עד היום…
מי היו המורים העיקריים שלך?
בתחום אמנויות הלחימה הסיניות המורה העיקרי שלי בארץ היה יצחק מזרחי שלמד קונג-פו בארגנטינה.
בטאיוואן למדתי בשנות ה-80 מהמורה חוֹנְג אִי-שִׂיָאנְג אמנויות לחימה סיניות פנימיות, בדגש על סגנון שִׂינְג-אִי צ’וּאַן (שיטת הלחימה של הצורה והכוונה).
במקביל במהלך שהותי שם למדתי את השימוש בכלי נשק מסורתיים מהמורה פֶּנְג חַאן-פִּינְג. שני המורים אינם עוד בין החיים.
בתחום אמנויות הלחימה הפיליפיניות המורה העיקרי שלי, ממנו קיבלתי את מרבית הידע בתחום, הוא ד”ר אריה פסח, ממנו למדתי את סגנון קַאבַּאלֶס סֶרַאדָה אֶסְקְרִימָה.
אריה, למרות שמו הישראלי, הוא יליד ארה”ב, שהגיע לארץ במסגרת התכנית האמריקנית של לימודי רפואה בחו”ל. בתום לימודיו שב לארה”ב, ואנחנו בקשר הדוק עד היום.
כיצד מצאת את מוריך באותם הימים, הרבה לפני עידן האינטרנט?
את המורה חוֹנְג אִי-שִׂיָאנְג ראיתי לראשונה בסדרה התיעודית המיתולוגית של ה-בּי.בּי.סי “דרכו של הלוחם” (1983).
אט אט חלחל הרעיון לנסוע וללמוד במחיצתו. למזלי הטוב נתקלתי בספר תיירות על טאיוואן שנכתב בידי דניאל רייד, אחד מתלמידיו של המורה. כך השגתי את כתובתו ושלחתי לו מכתב.
לבסוף – התרגשות גדולה: קיבלתי מענה כי בית הספר פועל במתכונת חלקית ואינו מחפש תלמידים חדשים, אלא במידה ומדובר בשהות ארוכת טווח. סוף טוב, הכל טוב… הגעתי עד פתח ביתו של המורה בטאיוואן, והחל משנת 1987 הפכתי לתלמידו.
כמו רבים אחרים אשר נכנסו לעומקי הקונג פו הסיני, מתי ידעת שברצונך ללמוד גם שיטות רפואה מסורתיות?
בעניין זה אני חייב תודה למורי הראשון יצחק מזרחי שעסק גם באקופרסורה. ממנו קיבלתי את ההרגשה כי שני התחומים – הלחימה והרפואה הולכים יד ביד. בשנות ה-80 המוקדמות למדתי רפואה סינית ושיאצו ממשה אולשבסקי ורון פייס. המשכתי ללמוד בטאיוואן, ובכל הזדמנות עתידית שנקראה בדרכי.
השילוב בין הרפואה הסינית לאומנויות הלחימה מעשיר עבורך את ההבנה בשני העולמות הללו?
קשה לי לראות היום את שני הדברים במנותק, למרות שמטרתם הבסיסית שונה מאוד.
האחת – לרכוש ולשכלל כלים שמטרתם לגבור על היריב, וזאת מבלי להתייחס לתמורות היסטוריות שהובילו למתווה “החרב שלעולם אינה נשלפת”. השנייה – מטרתה תחזוקה וטיפוח הבריאות, וכמובן טיפול בשעת הצורך.
המורה שלי בטאיוואן היה איש אשכולות – אמן לחימה, רופא, צייר.
אני רואה את עצמי כפוסע בנתיב שהתווה, אבל גם כחוקר שמחפש נתיבים חדשים ומעלה ספקות. אני מוצא את נקודת המבט של הלוחם-חומל כשלמה מאוד.
מה הביא אותך לרצות ללמד אחרים?
יש כאלה שהמורה שלהם מכווין אותם לכיוון ההוראה. אצלי זה היה ברור – התשוקה ללמד ולהעביר את הידע בערה בי מגיל צעיר מאוד. כבר כשנסעתי לטאיוואן היה ברור לי שאני שב לארץ על מנת ללמד.
לפיכך, התחלתי לבנות כבר אז תכנית מפורטת וסדורה אותה תכננתי ללמד בארץ. אמנם, עד מהרה התברר ש”ללמד בדיוק כמו בטאיוואן” דורש הרבה שינויים והתאמות, אבל זה כבר סיפור אחר…
כיום אני רואה את העברת הידע גם דרך כתיבה.
ב-2018 יצא לאור, לאחר כעשרים שנות כתיבה, הספר “נמר בהיר דרקון אפל: אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות“, ומקווה שזו הסנונית הראשונה.
מה תוכל לספר לנו על המתאמנים אצלך?
אני מחלק את החוויות שלי מהוראת אמנויות לחימה לשניים: הראשונה – לימוד פרטי של יחידים וקבוצה שמתרגלת בת”א החל משנת 1990.
אני גאה מאוד בקבוצה הזו שמתמידה, סקרנית, חוקרת ומאתגרת. השינוי העיקרי בשנים האחרונות הוא שאין הרבה “דם צעיר”, אולי עניין של פיחות מה באמנויות המסורתיות, אבל אולי זה עניין של טרנדים וגלים. ימים יגידו. הקבוצה מתאפיינת ביחסי אנוש מעולים ומהווה ממש את המשפחה השנייה שלי.
השנייה – הכשרת מורים לאמנויות לחימה בבית הספר להכשרת מדריכים ומאמנים במכון וינגייט. בתחום זה אני מלמד למעלה מעשרים שנה. זכיתי לעבוד עם כמה מראשי המחלקה – רוני קלוגר, איזידור פלד, גיא מור. אני מאמין שבמיוחד בשנים האחרונות תרמתי תרומה משמעותית לפיתוח תכניות אימון, על כך זכיתי לאות הוקרה במלאות 50 שנה לביה”ס למאמנים.
איזו עצה יש לך למתאמנים באומנות לחימה?
על מנת שניתן יהיה להמשיך באמנויות הלחימה במשך שנים ארוכות הייתי ממליץ על מספר גורמים:
הראשון: בטיחות, בטיחות, בטיחות.
השני: תחזוקה שוטפת של הגוף. יש המתרגלים רק בזמן השיעור, בין אם שיטתם כוללת גם רכיבי תנועה ב”יבש”, ובין אם רק תרגול זוגות, או “רטוב”. כדאי לזכור שהמורה משמש כמצפן הנותן כיוון. את המסע עצמו התלמיד אמור לעשות בעצמו.
שלישי ואחרון חביב: “ההתקדמות שלי נעצרה”. בכל תקופת אימון מנשבות רוחות שונות. על התלמיד להתאזר בסבלנות. לא בכל שבוע יש חידושים והמצאות. החכמה היא כיצד להמשיך ולמצוא חידושים גם בחומרים הקיימים. בלי דישה לא מתאפשרת הפרדת המוץ מן הדגן.
אילו הייתה לך אפשרות, איזו אומנות לחימה נוספת היית רוצה ללמוד היום?
מבלי להתייחס לעניין הגיל והאפשרות, כנראה הייתי פונה להשלמת השכלה בתחום ההאבקות הסינית.
האם היו מקרים בהם נאלצת להשתמש בידע שצברת באומנויות לחימה, למטרת הגנה על עצמך או על אחרים?
כן, אבל לא משהו שאשמח לשתף…
אף פעם אין לדעת איך זה יסתיים בפעם הבאה, אם תהיה. תמיד עדיף להימנע.
מה דעתך על אירועי הקרבות הספורטיביים, קרבות זירה כמו UFC/בלאטור וכו’?
בתקופת ה-UFC של השנים הראשונות עקבתי באדיקות. היום מציץ מדי פעם, וגם זאת רק במידה ומישהו שולח לי קישור.
מתקשה לראות את ההקשר הישיר מבחינת המטרות, ההרגשה והאנרגיה, בין מה שאני מתרגל לקרבות אלו, שנראים לי אכזריים במידה שאינה דרושה. כשאני כבר צופה משתדל להתמקד בפן הטכני.
האם יש כלי נשק מסורתי המועדף עליך כיום?
בשנים האחרונות הנשק העדיף הוא המוט. האחיזה בו מרגישה מאוד טבעית. בנוסף חילופי המנחים, המקצב והפעימה, השימוש בשני הקצוות, ומגוון הטכניקות נותנים הרגשה אוורירית של פוטנציאל אינסופי לשינוי. אסייג שאורכו, מעל 180 ס"מ, מגביל אותו בלחימה בטווח הקצר.
מהי הדרך שלך בתזונה, כושר וכו’ שאתה מיישם לשמור על בריאות הגוף והנפש?
מבחינת בריאות הדבר העיקרי מבחינתי הוא אימון יומי קבוע, וזאת כמובן מבלי להתייחס להוראה. משתדל שאורכו יהיה כשעה, הכוללת מדיטציה, תרגילי נשימה, ותרגול בסיס ותבניות של אמנויות לחימה. בעשור האחרון תרגלתי במקביל את שיטת פלדנקרייז או פילאטיס מכשירים.
בנוגע לתזונה אני לא בטוח שכולם יסכימו איתי, אבל אני רואה את התזונה שלי כמאוזנת ובוטח בגוף שלי שהוא יודע מה מתאים לו ומה לא. לפיכך, אני לא נמנע משום מזון. לדוגמא – בבית אנחנו לא שותים משקאות מוגזים, אבל אין זה אומר שלא אשתה פה ושם. מאלכוהול אני נמנע לחלוטין. כל השאר – כל עוד זה מאוזן, אין עם זה בעיה מבחינתי.
על איזו משפט אתה חוזר באוזני התלמידים שלך הרבה?
"הפסקת לחתור – חזרת לאחור". אינך יכול שלא להתאמן ושהסירה תמשיך להתקדם בכוחות עצמה. גם אם אין אפשרות להתאמן הרבה בכל יום, גם אימון קצר יועיל לתחושת “מים חמימים”.
האם יש המלצות שתוכל לשתף למתאמנים וקוראים לשמירה על הבריאות?
להיות קשובים לגוף. פעמים רבות אנחנו נדע שלא על דרך המדע, אבל “בתחושת בטן”, מה טוב לנו ומה לא. באמנויות הלחימה חבלות קטנות שנראות לנו שוליות עלולות להתפתח ולשלול מאתנו את האפשרות לאימון מיטבי. הקשיבו לגופכם.
רבים מוצאים באומנויות לחימה גם מקום לצמיחה רוחנית, עבורך ההתעמקות באומנויות הלחימה מכילה גם פן רוחני?
בהחלט, אבל… אם המטרה הראשונית של התלמיד היא אחדות של גופנפש, מסע לא קל בכלל ניצב בפניו, שתחילתו בהתאמת ציפיות מוגזמת. אם הוא שפך מספיק זיעה וצבר מספיק שעות מנוע, קיים פוטנציאל למשהו שאכנה "תובנה אִינְטוּאִיטִיבִית", שהיא אולי קצה הזנב של "רוחני".
אֲבִּי שיפו, תודה על זמנך!
נשמח לסיים עם ציטוט שנותן לך השראה אם תוכל לשתף…
"כשנשכח את עצמנו נוכל לקבל."
אבי מוריה מלמד קונג פו, ארניס וכלי נשק סינים מסורתיים בתל אביב
ומטפל ברפואה סינית בהנחה לאנשי אומנות לחימה
~ לחצו כאן ליצירת קשר עם שיפו אֲבִּי מוֹרִיָה ~