“אנשים רגילים” הם אנשים שאינם חיים בשביל הספורט אלא משלבים את אימוני אומנויות הלחימה בחייהם. אנשים "לא-רגילים" אלו אותם אנשים שבחרו לקחת את ענף אומנויות הלחימה כדרך חיים – זה עיקר היום שלהם.
איני מדבר רק על כאלו שמתחרים אלא גם על אלו שמתאמנים כל יום ולרוב גם מאמנים. העיסוק של אותם אנשים הוא סביב אומנות הלחימה.
הסכנה
מי שאינו מבין את ההבדל במוקדם או מאוחר עלול לפצוע את עצמו או מישהו אחר.
כשאדם ללא ניסיון קודם או ללא יכולות פיזיות ברמה גבוהה נכנס להתאמן בקבוצה עם אנשים מיומנים או צעירים יותר ינסה אותו אדם לעמוד בקצב שלהם וזה הטעות הגדולה ביותר.
כמובן יש אנשים בני 50+ שבכושר שיא אבל עדיין אנו מדברים על אומנות לחימה ולא רק על תחום הכושר ולכן אדם שאינו מיומן מספיק או מתאמן בקצב גבוהה מידי יעשה לעצמו או למישהו אחר נזק.
התחרות הסמויה
אדם שנוסע יום יום לעבודה בכביש עירוני-בינעירוני יעבור הכשרה מינימלית (לימודי נהיגה וטסט) כדי להגיע לעבודה ולחזור ממנה, המקסימום נסיעה שלו תהיה כמה שעות בודדות בשבוע (אולי עשר שעות).
אדם שמטרתו להתחרות בתחרויות מרוצים יצטרך לעבור הכשרה מקצועית ותרגול בכבישים המיועדים לכך יחד עם כמות שעות רבות של תרגול – כמובן שאדם כזה נוהג עשרות שעות בשבוע.
שניהם יושבים על ההגה אבל כל אחד רואה את הנהיגה בדרך אחרת לחלוטין, בנוסף שמיותר לציין שנהג המרוצים “יקח את הקרב” בתחרות לכן אין שום צורך להתחרות בכלל.
הרעיון מאחורי הזהירות
כשאנו מבינים שאלו שתי גישות שונות לאותו אימון אנו מבינים שאין צורך להתחרות איתם אלא להתאמן בכיף ובהאהבה.
אצלי בשיעורים אני מפריד את המתקדמים (והמתחרים) משאר הקבוצה כדי שיוכלו “לנהוג” בצורה שמתאימה יותר לקבוצה כזו – באגרסיביות, מהירות, כוח וקצב.
מי שמגיע להתאמן פעמיים בשבוע שיעשה זאת בנחת ובזהירות רבה בסופו של דבר הוא חוזר הביתה למשפחתו ומחר יש יום עבודה חדש שבו יצטרך להיות כשיר לעבוד.
לכן באימונים קחו את הזמן, תבואו באהבה ובשמחה ללמוד ולא “לשרוף” את עצמכם.
הרצון לעמוד בקצב, להיות כמו כולם או לעשות ספארינגים כל הזמן זה הרצון האגואיסטי – תוותרו עליו.
לסיכום
כאשר אתם מגיעים להתאמן באומנויות לחימה ולא להילחם אז תתרכזו בלימודים ולא בקרב.
לימוד אומנויות לחימה לוקח כל החיים אז ככל שתשארו בריאים יותר תוכלו להתאמן זמן רב יותר וגם להנות הרבה יותר.
