ענף הלחימה בכלי הנשק היפני "נגינטה" הוא מה שנקרא "גנדאי-בודו".
משמע אומנות לחימה שנוצרה לאחר ביטול מעמד הסמוראים: בדומה לג'ודו, אייקידו, קנדו ועוד.
על מנת להעביר את המסר מעולם שבו הלחימה בנשק קר היה עניין שביומיום אל עולם שבו איש לא מסתובב עם חרבות ונגינטות, יצרו הסמוראים האחרונים מספר כללים שנועדו לשמור על הידע הלחימתי.
מבחינת מבנה, הנגינטה כוללת מספר יסודות:
קיהון – תרגול של תנועות יסוד. בבסיס לומדים איך להזיז את הגוף בתנועה, איך לחתוך נכון ומדוייק ואילו ברמות הגבוהות נכנסים לפרטים קטנים ממש, כגון נשימה, שימוש בשריר כזה או אחר, והרבה פרטים אחרים שמעודדים שליטה בכל חלק מזערי של התנועה על מנת להפוך אותה למהירה וקטלנית.
וואזה – טכניקה, או סדרה של תנועות.כאן בעצם משלבים מספר תנועות בסיסיות בזו אחר זו, על מנת לייצר יכולת של המשכיות.
קאטה – קאטה היא הוואזה שמבוצעת ברמה הגבוהה ביותר, כאשר השאיפה היא ביצוע מושלם לחלוטין של כל תנועה ותנועה, תוך סינכרון של רגליים, נשימה, מבט וכמובן – הנשק עצמו.
שיאיי – הקרב. כאן לובשים שריון ומיישמים את הטכניקות לא במצב סטרילי של קאטה, אלא במצב כאוטי של קרב. הטכניקות נשארות זהות, אך התנועה וחוסר שיתוף הפעולה של היריב משנות את כל התמונה.
באימונים בישראל אנו שמים דגש עצום על הקרב. גם הקיהון, גם הוואזה ואפילו הקאטה מבוצעות תוך מודעות שהלוחם חייב להיות מסוגל "לצאת" מהרוגע של התרגול הסטרילי, אל הברדק והכאוס של הלחימה.
בסרטון הנ"ל אפשר לראות תראו לוחם ישראלי באליפות העולם בנגינטה שהתקיימה בגרמניה ב-2019, מתמודד מול לוחם קנדי.
מסביב ללוחמים נמצאים שלושה שופטים. על מנת להשיג את הנקודה, לפחות שניים מהשופטים צריכים לזהות מכה שעונה לקריטריונים המחמירים של הנגינטה:
1. המכה צריכה לפגוע במטרה עם החלק הנכון של הלהב ובזווית הנכונה
2. תנועת הגוף צריכה לתמוך במכה ולהעצים אותה
3. הלוחם צריך להפגין כוונה ואגרסיביות
י
