תפסת מרובה לא תפסת (הפתגם במלואו "תפסת מרובה לא תפסת – תפסת מועט תפסת")
הוא ניב שמשמעותו שמי שמנסה לקחת כמות לא סבירה (או להשיג יותר מדי) עלול שלא להצליח, או לאבד את מה שהשיג, ולהישאר בלי כלום.
לא יודע אם לכנות במדויק את הנאמר כאן כמאמר, יותר שיתוף הגיגים הצצים אצלי לאחרונה, לא מתחייב למוסר השכל. מקור ההרהורים בבנו של המורה שלי מטאיוואן, מר חוֹנְג זֵה-חַאן 洪澤漢, הידוע בשם החיבה "אה-חַאן".
אה-חַאן הוא בנו האמצעי של המורה שלי: חוֹנְג אִי-שִׂיָאנְג.
בתקופת לימודיי בטאיוואן הוא נכח יחד עם שני אחיו, בכל שיעור ושיעור. עם פטירתו של אביו בשנת 1993 המשיך ללמד קבוצת תלמידים באותו אולם אימונים.
נדלג כמה עשרות שנים קדימה…
הקבוצה הנוכחית מתרגלת במקום קסום (בחוץ) אחת לשבוע.
בין התלמידים כאלו שלמדו עם אביו, דוגמת אח קונג פו כריס בייטס, ואחרים שהצטרפו במהלך השנים.
גוף הידע שיסד אביו נפרש על כמות חומר עצומה. נכון שלפחות בשנים בהן למדתי המיקוד היה על סגנון שִׂינְג-אִי צ'וּאַן, אבל למעשה לא הייתה שום מחויבות לתרגל רק סגנון זה. שפת התנועה כללה למעשה שילוב של שִׂינְג-אִי ו-בָּא-גוּאָה, תרגול צ'י גונג וטאי צ'י, וכן סוגי תרגילים ותבניות שלחלקן הוצמד השם "שאולין", אם כי לא היה להן בהכרח קשר למנזר האגדי.
בשנים האחרונות אה-חַאן מתבונן על גוף הידע הזה כשדה מחקר.
הוא משתדל לבחון על-פי תפיסתו כל פיסה בפאזל. חלקים מסוימים מוסרים, תנועות ותבניות משתנות, חלקים חדשים נוספים, דוגמת תבנית "36 השיטות" שאמורה לייצג את עקרונות הלחימה של בית הספר. לעיתים אני תוהה איך מרגיש אח קונג פו כריס בייטס. לאחר לימוד של שנים ארוכות והטמעת התבניות, עתה הוא נדרש להשתנות בהתאם לשינויים. ואולי אני לא צריך ללכת רחוק מדי… גם אני מבצע שינויים והתאמות בתבניות, בדרך כלל עדינות, אך לדוגמא תבנית בשם "בעיטות פריחת השזיף" זוכה לעדכונים תדיר, לא תמיד לשמחתם של התלמידים.
שאלה נוספת שמטרידה אותי מעט היא שימור הידע, העברת הידע, ומה דינם של חומרים שאיני מלמד?
בנוסף – כמה אפשר להעמיק ואפילו לזכור?
נקלעתי לסיטואציה מוזרה: בערך באמצע הוראת תבנית חרב גִ'יאֶן שכחתי את ההמשך. אני לא מדבר על בלק אאוט רגעי, אלא משהו בהארד דיסק נמחק. כל מה שנותר הוא לפנות למחברות הקונג פו מטאיוואן. לא תמיד עוזר, אבל העיקר מעלה חיוך. מה זו התנועה "צב ישנוני מסתובב?" אין לי מושג.
לאחרונה החל אה-חַאן ללמד תבנית מוט קצר בשם "מוט מצליף" (או "מוט שוט") עליו כתב:
"נוסחת חמש תווים [סימניות] של מוט השוט"
צעד לזווית החיצונית,
פגע בעצמות ולא בשרירים,
השתמש במקל כמו מחט,
אם ביכולתך לתקוף אל תגן.
《鞭杆五言訣》
斜步側邊走，打骨不打肉，
用杆如針戳，能攻就不守。
הוא המשיך וכתב:
ממש כמו בעבר כשעסקנו באותו היגיון ויחס לתרגול של חרב המלחמה השמינית [תבנית חרב רחבה – דָאוֹ], הכל היה מדומה לקרב אמיתי ומגע מלא. מוט מצליף והחרב אינם זהים. אין לו להב חד וקצה חרב, וגוף המוט אינו מספיק כדי לחתוך ולפרוץ דרך נשק חד, אבל בגלל אורכו המתון והשימוש שלו ביכולתו להוות ציר מרכזי ומהות של כלי נשק קצרים וארוכים ולהפוך לכלי המגן הנוח ביותר.
לכן, זנחתי את האופציה של כלי נשק רבים במשפחתי, ושמרתי רק שלושה פריטים: המוט, חרב רחבה ומוט מצליף. אני מקווה ששלושת הפריטים האלה בתור הליבה נושאים בתוכם שימוש בנשק אחר.
חוֹנְג אִי-שִׂיָאנְג אמר:
"חמדנות היא ללעוס יותר מדי! עדיף לבחור כמה נקודות מפתח ולחפור בהן. כל עוד תחפור לשורש, תוכל לשוב לעולם"
