המתאגרף היהודי – בני לאונרד, דוב בער בן אברהם גשרון (במקור) אמנם נולד וגדל בגטו היהודי, אבל היה זה הגטו של ארץ האפשרויות (אמריקה) ולא הגטו הנאצי, לאונרד שייך לזמן ומקום קצת אחר אבל גם הוא בן למהגרים יהודים שידעו את הסבל והרדיפה האנטישמית, ואולי יותר מכל – עולה בראשי הציטוט של איל העיתונות, ארתור בריסבן – אשר אמר בתרגום חופשי :"עם אגרופיו לאונרד הביס מיתוסים אנטישמים טוב יותר מאלף ספרים בנושא".
אני חושב שזו הצהרה פשוטה וגאונית, כי לאונרד היה המון דברים שהוכיחו את ההיפך המוחלט מן הסטריאוטיפים האנטישמים והתעמולה הנאצית שהגיעה לאחר מכן ולקחה לגבהים חדשים את תאוריית הגזע וגם הוציאה לפועל את רצח העם המתועש שהפך לאפר מליונים מן העם היהודי.
לאונרד לא היה רופס , או מוזנח – או: "מריח לא טוב" כי כל מה שהוא עושה זה "להזיע במשרד תוך כדי שהוא סופר כסף" – וזו הרי הייתה בדיוק דעת הקהל האנטישמית הרווחת, אותה דעת קהל ששמה את היסודות לרעיונות והביצוע של אדולף וחבורתו.
בני היה חזק, ספורטיבי ואתלטי – לבוש טוב ומצוחצח, אמרו עליו ששערה לא הייתה זזה מהתסרוקת המוקפדת שלו גם בזירה, ואוי לאותו אדם שכן הצליח להפר לו את הסדר הטוב על הקרקפת, זה אולי גם יכול להעיד על הכישורים המופלאים שלו בזירה, לאונרד היה אומן אגרוף – הכוח שלו היה במוח וביכולת שלו להוציא לפועל את התוכנית קרב…
עין מדהימה לניתוח החולשות וההרגלים המגונים של האופוזיציה, לא מעט אגדות אגרוף רצו וקיבלו את עצתו של לאונרד בקשר לאסטרטגיה שהם אמורים לגבש לקראת הקרב הגדול הבא, למעשה – ג'ין טאני, הנחת הלוחם שלקח את התואר במשקל כבד מג'ק דמפסי, היה לו כתם אחד כואב על הרקורד, ההספד והמכות איימים שהוא חטף מהארי גרב.
אז תוך כדי שהוא שוכב בבית חולים אחרי הקרב הוא תיכנן בראש איך הוא נוקם ומחזיר את הקריירה שלו למסלול הראוי , טאני סיפר מאוחר יותר שבני לאונרד היה האיש שעזר לו לתכנן את המפגש החוזר עם טחנת הרוח מפיטסבורג, טאני הצליח לנצח את גרב והשאר היסטוריה.
יש כאלו, גדולים ומומחים בספורט האגרוף שטענו שלאונרד הוא המתאגרף משקל קל הטוב ביותר בהיסטוריה, אלו שראו אותו אמרו שבשל האיי.קיו. שלו והכישורים – לא היה טוב ממנו בקטגוריה הזו.
עשורים אחרי , בחור צעיר מפנמה בשם רוברטו דוראן כתב את האגדה שלו במשקל קל, דוראן הוא ככול הנראה המתאגרף משקל קל הטוב בהיסטוריה אבל לאונרד לא נופל בהרבה ממנו, הוא עדיין בין הגדולים ביותר שהיו.
כמובן שבניגוד לפעמים אחרות שבהן מתפרסמים מאמרים בנושא איגרוף של פעם כשהמטרה היא: לדבר על האגרוף בראש ובראשונה, המקרה כאן הוא קצת שונה – אבל לא היה כמו הספורט הזה על מנת לקחת אדם מקבוצה שהיא חלשה, או מיעוט או נרדפת – ולשים אותו ואת כל הקהילה שמאחוריו באור שונה לחלוטין.
אולי הדוגמא העדכנית הטובה ביותר היא מאני פאקיו – האיש ששם את הפיליפינים על המפה , אבל לפניו היה כמובן מוחמד עלי, אותו נער שחור מקאנטקי שבגיל 12 גנבו לו את האופניים וככה הוא מצא את עצמו במכון אגרוף ובאותו רגע התחיל נתיב ששינה לתמיד את עולם האגרוף, הספורט ובכלל – עלי הפך לא רק לאלוף העולם במשקל כבד אלא לאלוף בהבעת הדעות שלו ומה הוא חושב על היחס שהקהילה שלו מקבלת בארצות הברית, ההשפעה האדירה שלו הפכה אותו לא רק לסמל בעיניי השחורים של אמריקה אלא לאחת הדמויות המוכרות, האהודות והמשפיעות בעולם – כל זה בזכות הכפפות שנתנו לו את הפלטפורמה.
גם ג'ו לואיס שלא היה דברן גדול (וחלק מזה גם היה מתוכנן), היה לסופרמן של העולם החופשי מתי שהוא הביס את מקס שמלינג בפחות מסיבוב, המפציץ שחום העור לא רק עצר את מקס שהגיע לייצג את הגזע הארי ואת מכונת הפרופגנדה של היטלר ושות' – אלא שלח אותו לבית חולים – באותו יום לואיס לא היה "סתם שחור" וחלק ממיעוט שעדיין נאבק באפליה, אלא האיש החשוב והאדיר ביותר בארצות הברית ולא רק שם.
כשנשאל תושב הארלם שנכח באותו יום אלמותי של אגרוף מה הייתה ההרגשה בגטו השחור של אמריקה אחרי אותו ערב, הוא אמר :"הלכנו עם ראשים זקופים בפעם הראשונה בחיינו"- כנראה שאפילו ג'סי אוונס המדהים לא הצליח להשפיל את הרייך השלישי ובו זמנית לרומם את האנשים שלו כמו ג'ו.
בני לאונרד לא היה עלי ולא היה ג'ו לואיס אבל הוא היה בשביל האנשים שלו לא פחות, ובשביל הלא יהודים הוא היה ההוכחה שמשהו לא עובד נכון בתאוריות שלהם, ולאונרד אגב, לא היה המתאגרף היהודי היחיד – גם מקס באר, אלוף העולם במשקל כבד שהיה עולה עם המכנסי מגן דוד המפורסמות שלו לזירה נערץ על היהודים והלא יהודי , הוא ריסק את שמלינג הגרמני בקרב דרמטי – מיותר לציין שבאותו יום היהודים, גם הם הלכו עם ראש זקוף.
אגרוף הוא לא ספורט פופולרית במיוחד אצל יהודים בעת הזו, ובישראל הוא ממש לא ספורט גדול אבל יהודים היו חלק חשוב מההיסטוריה של הספורט הזה, וזה היה בעיקר באותם ימים שהם היו: זרים, מהגרים וידעו שהם חייבים להשתמש גם באגרופים, לא רק בלשון חדה ומחשבה מהירה.
אם נרשה לעצמנו לחזור בזמן עוד, נגיע לימים של דניאל מנדוזה – יהודי שהתגורר באנגליה של המאה 18 אל תוך המאה ה:19 – הוא שייך לתקופת התחיה המחודשת של הספורט, אומרים שמנדוזה הוא אבי האגרוף המדעי, יש שטוענים שהוא המציא את ה:"סייד סטפינג" ושאר תמרונים שהפכו להיות חלק מהלקסיקון של מתאגרפים שרצו להיות יותר מרק שק חבטות קשוח.
עם הכישורים שלו גם הוא הצליח לנפץ סטריאוטיפים שמתארים את היהודי כאדם חלש שבעיקר מתעסק בעניינים רוחניים אבל אפס עניינים פיסים – אומרים שהיה היהודי הראשון שדיבר עם המלך, ועל זה נאמר בעבר מספר פעמים: "ספורט המלכים" , וזאת משום שזה הספורט שמסוגל לרומם אדם לאותו מקום שבו גם מלכים ירצו לשהות בחברתו.
ההצלחה היהודית באגרוף האנגלי לא הסתיימה עם מנדוזה, טד "קיד" לואיס (גרשון מנדלוף), נחשב עד היום לריי רובינסון של בריטניה וגם ג'ק "קיד" ברג שהביס את קיד צ'וקלאט הקובני ועוד רבים, הוא בין הטובים שהיו לספורט.
הסיפורים על מתאגרפים בתקופת מלחמת העולם השניה והשואה…
בסיפורים אלו עסקנו בעבר – הסיפור הטרגי של ויקטור פרז ושל שלמה ארוך שהיה משעשע את החזירים הנאצים בקרבות מול אסירים אחרים וכך שרד את הטרור של אותם ימים, פרז לא היה כה בר מזל.
בארני רוס, גם הוא הוזכר בעבר – דיוויד רוסופסקי, האלוף הדינאמי עם החיים שגורמים לתסריט הוליוודי להחוויר, רוס שירת בצבא במלחמת העולם השניה אבל הוא לחם בחזית מול יפן, זכה בעיטור הגבורה הגבוה ביותר על מבצע שגובל בסיפורי רמבו – המשפחה של רוס לא רצתה שיהיה מתאגרף בלשון המעטה, "זה לגויים" אמר לו אביו , אבל כשהוא ראה את אותו אבא נרצח מול עיניו בעיר האלימה של שיקגו, הוא הבין שהאגרופים חוצים גבולות של דת או קהילה, גוי או יהודי – בזירה אומרים את הדברים באופן נחרץ.
בין החבלים, שני מתחרים עם כפפות, אחד נגד השני – זה פרימיטיבי וראשוני אבל זה גם עליון ומתוחכם – ומעל הכל, זה קורא למבחן הנוקשה ביותר של הגדולה האנושית – זו הסיבה שבגללה הזירה היא הרבה יותר מרק במה שמסביבה קהל שצופה באקט גלדיאטורי, הזירה היא במה שעליו ניתן להציג תפיסת עולם – אנטישמיות לא התחילה עם הנאצים, היא פשוט הפכה מרעיון ואלימות לא מאורגת, לפרקטיקה אכזרית וענקית בדרך ל:"פתרון הסופי".
האנטישמיות עדיין קיימת ווהיא מרימה את הראש בלי שום בושה, זו הסיבה שצריך לזכור את ההיסטוריה היהודית באופן כללי וגם לא לשכוח את הקשר שבין היהודים והאגרוף.
כשהיטלר שלח את מקס שלמינג לניו יורק כדי להראות לעולם שהגזע הארי הוא הגזע העליון, הוא הבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה,
וכששמלינג הפסיד, הממשלה בגרמניה קטעה את שידורי הרדיו.
ואותם יהודים שדיברו עם האגרופים בין החבלים, הם היהודים שאין תאוריית גזע או אנטישמיות שהייתה מסוגלת לנצח אותם.
