ליתי פרי סנסיי מלמדת אייקידו בפרדס חנה כבר למעלה מעשור.
היא מקפידה על אייקידו מסורתי, יעיל ועוצמתי, ועבורה האייקידו הוא דרך חיים אותה היא חיה יום יום – דוג'ו האייקידו שלה פעיל במיוחד ויש בו שעורי בוקר וערב בכל ימות השבוע.
בנוסף היא מטפלת ברפואה מסורתית: דיקור יפני, מוקסה וקינסיולוגיה בקליניקה בגבעת עדה.
ליתי סנסיי, מתי התחלת להתעניין באומנויות לחימה – מה הוביל אותך לאימון הראשון?
בגיל צעיר אחרי שהורי עזבו את הארץ לשליחות בארה"ב רשמו אותי לריקוד ולקראטה כשהייתי בת שבע, הייתי מחכה לזמן המיוחד פעמיים בשבוע כשנוסעים לדוג'ו, המקום המיוחד שנתן לי לבנות את החומות שלי, ומקום להסתכל על העולם ממקום בטוח יותר.
ומאז לא הפסיק הרעב לעוד ידע… בתחילת הדרך חשבתי שזה לביטחון עצמי – הגנה מפני הלא נודע בחוץ שהיה לי זר, כילדה שלא דיברה את השפה והרגישה שונה.
אך עם הזמן והבגרות זה הפך לחיפוש מידע ואמיתות על עצמי על הקומפלקס המופלא הזה של גוף\נפש. וכשהבסיסים היו במקומם בכדי להטמיע עומק לידע, כבר הייתי עם שנים של הרבה עבודה על הטאטאמי מאחורי.
איך גילית את האייקידו שהפך להיות אומנות הלחימה העיקרית בחייך?
כאישה בגיל 25 פגשתי את האייקידו לראשונה למפגש קצר, העוצמה הטמונה בריקנות של התנועה הקסימה אותי והאמיתות של הנעשה בשטח שבה את ליבי.
משם החל מסע ארוך של חיפוש של המורה הנכון לי, שילמד אותי להשתמש בכלים איתם אוכל באמת לחקור וללמוד, אבל זה היה מסע ארוך ולמדתי בו סבלנות ובשלות, היו לי כמה שנים קשות של ניסיונות והשקעה, אבל בתוך תוכי הייתה לי את האמונה החזקה בלב שמה שאני לומדת ועושה זה ממש קרוב למה שזה צריך להיות בשבילי אבל זה ידעתי גם שזה היה "רק קרוב", זה לא היה זה.
בישראל את תחילת דרכי עשיתי בפלורנטין תל אביב, היו המון חורים בבסיסים, תשובות לא מתאימות ואמירות שלא אמרו באמת הרבה. חיפשתי קרקע יציבה ומוצקה שאוכל לבנות אליה, לנעוץ בה יתדות ולמתוח רשת כבלים בה כל קצה מגיע לשורש העניין ולא נעזב שם בשלב שלא רואים אותו.
באיזה שלב במסע התחלת להרגיש שאת מוצאת אייקידו בסגנון אותו חיפשת למעשה?
לאחר זמן בו עברתי מספר דוג'אים בארץ, העבודה לקחה אותי לאירופה בתקופה בה גרתי והתאמנתי באייקידו בגרמניה (קלן) אצל סנסאי יהוכים, אחד מהתלמידים של כריסטיאן טיסייר. הייתה שם תקופה ממש טובה והתחברתי עמוק יותר לזרימה, לתנועה העגולה ולאומנות שבאייקידו.
באחד הביקורים שלי בארץ הוזמנתי על ידי חבר לבוא לסדנא של סנסאי מיכאל לווי ניומנד…
אני זוכרת עד היום את התדהמה הפנימית שלי שהולכת וגוברת מהדגמה אחת לשנייה, את הפליאה ויחד עם זאת הרגשת הביטחון שמילאה לי את הבטן לשמוע את ההסברים המוצקים בצורה כזו פשוטה בה אתה רוצה לתפוס את הראש ולומר "הנה! זה כל כך פשוט".
נשמע שכאשר צפית וחווית את האייקידו של סנסאי ניומנד הרגשת למעשה ש-"זהו זה", היה קליק…
הרגשתי כמו מסך שיורד בבת אחת והכול נהיה ברור ומובן – הבנתי שלא הייתי במקום הנכון בכלל, רחוק מזה, והינה ראיתי מולי אייקידו חד כתער ללא פשרות, קרבי ומפחיד ובו בזמן רך ומלא יציבות בטיחותית לו ולכל סובביו.
בסוף אותה הסדנא ידעתי שמצאתי את המורה שאני זקוקה להוראה שלו בתקופה הזו, מיכאל כהרגלו בסוף סדנא מזמין אנשים שרוצים להגיע לדוג'ו שלו בצרפת לבקר, וכך מהר מאוד מצאתי את עצמי בשנה של אוצ'י דשי בדוג'ו שלו בצרפת (ליון).
מה היה סדר היום שלך בדוג'ו בצרפת?
תירגלנו שלושה שיעורי אייקידו בכול יום ובסופי שבוע סדנאות מפוצצות עם שיהאן פראג' אלן – המורה של המורה שלי.
לקח לי זמן להבין את השפה שלו באייקידו… בלתי מתפשר ובלי לעגל פינות.
אלה היו הפעמים הראשונות בכל חיי בה חוויתי את האמת שחיפשתי.
מתי התחלת גם ללמד ופתחת את הדוג'ו שלך?
שלוש שנים אחרי, ב-2008 כבר פתחתי את הדוג'ו הראשון שלי בבנימינה שהיה באיזור תעשיה. כשגדלנו קצת עברנו לפרדס חנה ב-2010 ובמקביל באותה תקופה פתחתי את הדוג'ו לאייקידו בעמק הירדן שהיום הוא של סנסאי נימרוד נהרדעא, תלמיד שלי.
מהם הקווים המנחים אותך בדוג'ו שלך?
אני עוקבת בצמידות לעבודתו של המורה שלי והשיהאן שלנו (אלן פראג'), קוראת את קונפוציוס ונעזרת בכך בשיעורי האייקידו שלי.
מנקודת המבט שלך, כיצד את מגדירה את מהות התירגול והלמידה באייקידו?
המטרה באייקידו היא לנקות ולשפר את עצמך בהתנהגות. בעצם זהו מסע אל תוך עצמך – גם פיזי, אך בעיקר מנטאלי ורגשי.
זהו מקום לחוות למידה אמיתית באמצעות ניסוי וטעיה ולעצב את האישיות שלך לפי האדם שאתה רוצה לגדול להיות.
לכן לדעתי השאלה של מי הוא המורה שלי היא שאלה עם משקל רב ובעלת משמעות.
ואם אני מעריך את עצמי ומכבד את המורה שלי – אני מבינה שאין לי זמן לבזבז על יותר ממורה אחד – עוד דעות ועוד הסתכלות, ללא קשר לטוב או רע – רק אחר.
עם הזמן הבנתי שזה בלתי אפשרי להיות נאמן לכמה דרכים יחד ולכן חשוב שבזמן נתון יהיה מורה אחד ודרך אחת, זה לא מקדם ללכת שלושה צעדים לכיוון אחד ואחר כך שניים לכיוון הפוך.
לכן כמו בדברים אחרים משמעותיים בחיים האייקידוקא אצלנו (תלמיד/ה האייקידו) חייבים לקבל החלטות ולבחור דרך ומורה.
אני לעולם לא אשאל איש אומנות לחימה מה הדרגה שלך? …אני שואלת "מי המורה שלך?" ומה אתה בשבילו?
וזה אגב אמור להיות עניין אישי לחלוטין בין המורה לתלמיד.
האלמנטים של הכושר הגופני, הגנה העצמית, ידע הביו מכאני, העלאת הביטחון – אני רואה בכל אלו בונוסים של על הדרך.
למידה מתרחשת רק אם אני חוקרת ומלמדת את עצמי, באמצעות ניסיון אישי וחוויה של רגש והתנסות.
לכן אומרים בצדק שבכדי ללמוד צריך – ניסוי וטעיה, ולא ניסוי והצלחה…
איזה ערכים או קוד התנהגותי את דורשת מהאייקידוקא (תלמידי האייקידו) אצלך בדוג'ו?
מציאת חמלה ומשמעת עצמית ברגעים קשים של לחץ, שמירה על מערכת התנהגותית בין קוהאי לסמפאי, התבגרות ולקיחת אחריות לתוך תהליך של אוצ'י דשי, לקיחת אחריות על המילים המעשים וההתנהגות שלנו… אלו הדברים שאני מחפשת שיהיו נוכחים בדוג'ו שלי.
אני לא אומרת שתמיד מצליחים ומתקדמים, יש קושי ולפעמים גם תסכול.
אני מקפידה לשמור שיהיה מאתגר ומפתיע על מזרן האימונים, והדרך לעתים לא קלה אך מעשירה ומלמדת.
ומהצד האזוטרי יותר, עבורך העיסוק באייקידו מכיל פן רוחני?
כמו שאי אפשר להפריד את הנפש שלנו מהגוף (למעט ברגע ההתעברות והמוות) כך גם אי אפשר לעשות אומנות המבוססת על מסר (מסורת) ולהפריד את הפיזי והרוחני, כיוון שהם משרתים אחד את השני.
אייקידו הוא לא ספורט הוא ההפך המוחלט מספורט!! אין בו מנצח אחד, אלא בניה וחיפוש הדדי.
אין מטרה מסוימת שצריך להגיע אליה וכל האמצעים מקדשים, יש את ההתחברות לקצב והאישיות של המתאמנים, וזה מאפשר לכל אחד ואחת להביא את הטוב ביותר שלהם!
אייקידו משתנה עם התלמיד או התלמידה במהלך החיים ותמיד נותן מראה פנימית להשתקפות לטוב ולרע, אך הוא נותן גם במה לשחק ולשנות דברים, מעין מעבדה בטיחותית לחקור בה את האישיות והיכולות המנטאליות, ומקום לבדוק את האינטליגנציה הרגשית שלנו כאדם לאדם, לעצמך ולחברה.
כיצד את מרגישה כאישה-מורה בעולם אומנויות הלחימה?
לצערי אין מספיק נשים על הטאטמי (מזרן האימונים) ורק כ-30 אחוז מהתלמידים אצלי הן נשים.
למרות שאייקידו אינו דורש שום כוח בלתי סביר או יכולות על, אך הוא מאוד אפקטיבי ויכול להיות אלים בידיים הלא נכונות.
מה הגישה אצלך בדוג'ו לגבי אימוני הנשקים באייקידו כגון ג'ו (מקל) ובוקן (חרב)?
אצלי בדוג'ו לומדים אייקידו מסורתי ולא מפרידים בין הדברים. נשקי הבוקן, טאנטו וג'ו הם חלק בלתי ניפרד מהשעורים מהרגע הראשון.
כמו כן אנו מתרגלים את כל המתקפות האפשריות: אגרופים, בעיטות למיניהן וכל דבר, עם הנשק ובלי. יחד עם זאת אנו שומרים על אייקידו מסורתי. שמירה על המסורת תאפשר להעביר את המסר הכל כך חשוב שבגללו אנחנו כאן.
איזה אלמנטים התפתחו אצלך בדוג'ו מאז התחלת ללמוד לראשונה ועד היום?
במשך השנים למדתי מה חשוב לי יותר ועיצבתי את הלמידה בדוג'ו שלי בהתאמה מרבית לצורך עם כל מה שאספתי מאומנויות לחימה כגון קיושו – לחיצות מגע, שיאצו ורפואה.
את השנים האחרונות אני מבלה בלמידה ובחקר של רפואה משלימה, בעיקר מהמזרח, לימודי זן והרבה אייקידו… היום אני מבלה את רוב זמני בקליניקה ועל המזרן באייקידו, כל זה מאפשר לגוף-נפש את האיזון והבריאות שצריך בכדי לחיות בריא יותר ובהרגשה טובה.
נשמח אם תוכלי להרחיב בהקשר לקיושו, זה מה שנקרא ביפן "קיושו-ג'יטסו"?
קיושו היא שיטה יפנית עתיקה, שבעבר הייתה חלק בלתי ניפרד מכל ידע בלחימה. נעשה שימוש בלחץ על איזורים סופניים וקטלנים בגוף, לפעמים גם במגע קל של יד מלטפת. היום הוציאו את זה מרוב האימונים. אני למדתי בנפרד את הקיושו באנגליה וזה משולב בלימודים אצלי בהתאמה לנעשה בשטח.
את פוגשת את המורה שלך בצרפת לעתים קרובות?
אני נוסעת למורה שלי כמה פעמים בשנה, בכל צעד קדימה אני מבינה עד כמה אני לא יכולה לדעת את התפתחות הדברים, וההבנה כמה אני עוד לא יודעת רק מחזקת ומגרה להמשך דרך שלעולם לא נגמרת.
זה לא מובן מאליו ואני מודה על כל רגע שמתאפשר לי להרגיש כך, ללמוד וללמד אייקידו.
לחצו כאן ליצירת קשר עם סנסיי ליתי פרי