זאב וכבשה באימון

אצל כל מורה מתאמנים אנשים שונים. חלק מהם "זאבים" וחלק מהם "כבשים", הרוב נמצאים בספקטרום בין הזאב לכבש.

מורה אמיתי יודע מי הוא התלמיד שלו, מה הוא אופיו ומה הם תכונותיו. מורה טוב מבין שלכבשים נותנים עשב ולזאבים בשר.
אבל באימון, הם חייבים לחיות טוב ביחד.

מורה אמיתי מבין שעליו להגן על התלמיד מפני:
1. עצמו
2. אשליות שהתלמיד מייצר
3. סיכוני המקצוע

אין דבר יותר מעורר רחמים ממורה שכדי להצדיק את קיומו מנסה לדחוק בתלמידים שלא בהתאם ליכולתם.

 

מורה בעולם הלחימה הוא לא מורה בזמן האימון לתחום צר, הוא למעשה מנחה מנטלי, מנחה טכני, מנחה פסיכולוגי, מנחה לכל תחומי החיים של התלמיד.
עליו לדעת לכוון את התלמיד במידה ויש צורך בהתערבות מומחה, אבל הוא זה שבסופו של יום חייב להכיר את התלמיד שלו על כל היבטיו מתוקף תהליך האימון והדרך שעברו ביחד.

 

כשמדובר בתלמיד שבחר בקריירה תחרותית (1 מתוך 100)

מורה חייב להבהיר לתלמיד מה יכולותיו, מה הפוטנציאל התיאורטי שלו ובהמשך הדרך לדעת לכוון אותו על סמך היכולת המעשית שהוא מפגין.

מורה חייב להכיר את אופיו ואישיותו של התלמיד, לדעת לזהות מה הוא רצונו האמיתי בפועל ולא להסתמך על ההצהרות שלו. יש הבדל גדול בין הצהרות לבין מעשים, זה טבעי ומורה חכם ידע לספק לתלמיד את האתגרים המתאימים על פי הרצון, היכולת והמוכנות המעשית שלו.

מורה חייב להבין מתי התלמיד לא מקשיב לו, מתי התלמיד "יורד מהדרך" בגלל סיבות כאלה ואחרות, מתי התלמיד לא קשוב ומחובר לתהליך האימון ומתי עליו לשחרר את התלמיד גם אם התלמיד מצהיר על רצונו להמשיך אבל בפועל ברור שאינו בתהליך.

 

תלמיד שאינו קשוב ואינו מאמין ב-100% למורה שלו, לא ימצה את הפוטנציאל והמורה חייב לדעת לזהות את התהליך ולהבין שכנראה עליו לשחרר את התלמיד על מנת שימצא את דרכו בעצמו.

מורה חייב להבין שגם אם התלמיד פוטנציאלית יכול להיות אלוף עולם, מחר הוא יכול לקום ולהחליט שזהו, נגמר. זה חלק מהמקצוע.

מורה טוב, כמו רוכב טוב, לא צריך להרביץ לסוס, עליו רק לתת לסוס להוציא את המקסימום בזמן הנכון.

 

 

כל מי שהכיר את המורים הגדולים, ידע שלכל אחד מהם היו כישרונות ייחודיים…
קאז ד'אמאטו, ידע מעבר להיותו מורה טכני מדהים להיות מומחה לכל הפחדים של המתאגרפים שלו.
אנג'לו דאנדי, היה אדם שתמיד מצא את התקשורת בינו לבין המתאגרפים שלו ותמיד ידע לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון.