הגנה עצמית – התגוננות אישית – לחימה מבוססת מציאות – קרב מגע – קפא"פ וכל שאר השמות של שיטות שעוסקות בהגנה עצמית ברחוב, מה התועלת של אנשים שמתאמנים בשיטות אלה בלימוד אגרוף. מעניין אתכם? המשיכו לקרוא…
לא אחת מתנהלים דיונים "אקדמיים" בקרב "אמני לחימה" לגבי "לחימה מציאותית" או בשמה הישן והפחות סקסי "הגנה עצמית". חלק טוענים שספורט זירה ויהא קשוח ככל שיהיה אינו לחימה למטרות הגנה עצמית או "לחימה מבוססת מציאות" חלק אחר יטען ההיפך, חלק יטענו שהשיטות המסורתיות הן הלחימה המציאותית והמתאימות ביותר להגנה עצמית וחלק יטען שרק אימונים יעודיים דוגמת "קרב מגע לסגנונותיו" הם המענה היחיד והאולטימטיבי למטרות הגנה עצמית.
אני אומר כאן את דעתי הבלתי נחשבת כמובן בנושא טעון זה ואיך אני רואה את העיסוק בנקודה הזו.
קודם כל מה זו המציאות הזו? יש משפט יפה שאומר שמציאות הינה אותה מכשפה שלא נעלמת כשסוגרים את העיניים…
לא אכנס לשאלה הפילוסופית לגבי מהי המציאות, כי חלק יטענו שאתמול לא רלוונטי והמחר לא ידוע ולא נצא מזה. בעיני המציאות היא כמובן דינאמית ומשתנה ותלויה גם בתרבות בה אנו חיים, גם בסוג האוכלוסיה איתו אנו מתעסקים וכמובן בעוד מאפיינים רבים וטובים, אולם בסופו של דבר אנו מדברים על מצב נתון עכשווי לא בטווחי זמן של דקות ולא חודשים אלה משרעת של שנים בודדות. המציאות בארץ בשנות ה-80 היתה אחרת משנות ה-2000 כמובן ובטח היתה שונה ממה שהיה פה בשנות ה-70 ואת זה לא צריך להסביר יותר מידי.
מה שאני רוצה לומר זה כשאומרים למישהו תהיה מציאותי הכוונה היא תסתכל איפה אתה חי, תרד עם הרגליים לקרקע, תלמד מה קורה בשטח ואז תבדוק אם אתה מסונכרן למציאות.אגב – את זה צריך כל הזמן לבדוק מי שמתעסק בתחום ההגנה העצמית!
כיצד מכינים אדם להתמודדות עם המציאות?
זו השאלה השניה שצריכה להשאל, או יותר נכון מי צריך ללמוד להתמודד עם אותה מציאות יותר מאחרים. התשובה פה פשוטה עד כדי כאב והיא: מי צריך ללמוד לדבר שפה זרה? מי שרוצה להבין מה מדברים איתו. האם את הדג בים צריך ללמד לשחות? ברור שלא. האדם שרוצה להכנס למים צריך ללמוד שחיה. האם מי שחי "בבועה" חברתית יוכל להבין ניואנסים וג'סטות של רוכלים מהשוק? תשובה ברורה.
האם מי שמעולם לא חווה מאבק ולו על צעצוע בגן יוכל להאבק בבוא היום על חייו? שוב התשובה ברורה.
רובנו (אלה שיושבים מול המחשב) אנשים נורמטיביים, רובנו חיים חיים נוחים ולכן משהו מאוד בסיסי אצלנו התנוון (לעיתים זה טוב ולעיתים רע) וזה יצר הלחימה והאגרסיביות (אגרסיביות הינה דרך פעולה בלתי חברתית למי שחושב אחרת). אותו יצר לחימה שהתנוון לקח איתו עוד הרבה דברים בסיסיים שחשובים ללמד לחימה הרבה לפני שעוסקים באיזו טכניקה משתמשים ובאיזו שיטה בוחרים.
הרבה לפני שאנו נתעסק באיך עושים נצטרך לחשוב מה עושים.. מה אני רוצה לומר למעשה? אני רוצה לומר שלפני שאני חושב על איזו טכניקה אני בוחר אני צריך להקנות לאדם המתאמן את הכלי הבסיסי או את היסוד עליו הכל ישב והוא "הלך הרוח" הנכון באנגלית "סטייט אוף מיינד" , אני צריך להקשיח אותו מבפנים יותר מאשר מבחוץ וזה החלק הקשה וההקשחה מבפנים תהיה בד בבד עם ההקשחה מבחוץ ואחד ישפיע על השני.
איך כל זה מתחבר לספורט זירה?
תשובה פשוטה. ספורטאי זירה וגם לצורך העניין שחקן ראגבי/פוטבול או כדור מים חייבים לפתח את יצר הלחימה כדי להצליח באותו משחק בו הוא משתתף. אותו ספורטאי חייב להלחם ולפתח את אותו יצר לחימה וזה על ידי מה?
1. אימונים פיסיים שמובילים לאמונה עצמית וביטחון עצמי בגוף.
2. תרגילי קרב שמובילים למאבק מבוקר אבל למאבק בפועל.
3. חיזוק כח הסבל כח הרצון והאופטימיות דרך האימונים.
4. התגברות על הפחד בהדרגה דרך האימונים במגע מלא.
5. חיזוק הרצון לנצח ויצר הלחימה דרך הקרבות החופשיים.
כל הדברים האלה מתפתחים אצל ספורטאי זירה ברמה כזו או אחרת. כדי להביא מישהו מנקודה זו ללימוד התגוננות עצמית שלמה נדרשות התאמות ותרגול טכני וזה החלק הקל. החלק הקשה הוא קודם כל להפוך את האדם לספורטאי לוחם ולא לתאורטיקן. לכן טענתי הבסיסית היא שענפי הזירה מפתחים את היסוד החשוב ביותר ללחימה גם "מבוססת מציאות" קשה לי לראות אנשים שהתאמנו ללא מגע לא סבלו כאב לא פחד לא לחץ ובטח לא מאבק משיגים תוצאות עדיפות. זה קשה וסזיפי אבל זו הדרך לקבל את היכולת להתמודדות מול המציאות ולא מול "מציאות מדומה" אמר פעם מתאגרף גדול בשם ג'ו לואיס: "לכל אחד יש תכנית קרב עד שהוא נפגע".
זה משפט שאני מאמין בו בכל ליבי ולטענתי המציאות פשוטה מאוד, דורשת הבנה של הכלל הבסיסי הזה וכל השאר ניתן לקחת לכאן או לשם. הבסיס הוא ההכנה הנפשית והפיזית דרך הספורט ולא להיפך.
יש מי שיטען כי ספורט ויהיה קשוח וללא מגבלות ככל שיהיה אינו "הדבר האמיתי" ולמרות היות הזירה קשוחה ולכאורה "ללא חוקים" או עם חוקים ומגבלות מעטים עדין יש שופט שיגן על חיי הספורטאי/לוחם כל אחד לשיטתו, לעומת מציאות אלימה בה אין שופט אין חוקים ואסטרטגיית הלחימה צריכה להיות מההתחלה אחרת במטרה לסיים את העימות או את הארוע הכי מהר שאפשר.
לעניות דעתי ודעתי האישית בלבד, אכן יש הבדלים בין חשיבה ספורטיבית לחשיבה "מציאותית" ובטח שאסטרטגייה הינה נגזרת של אופי העימות אתו יש להתמודד. אולם למרות כל זאת איני מכיר דרך להביא לאימון את יכולותיו של האדם המתאמן ולא משנה באיזו שיטה בלי התמודדות ספורטיבית בנגע מלא ובעצימות מלאה.
אפשר להטיל דופי בהתמודדות ספורטיבית ולאמר שמתאבקים או מתאגרפים או אנשי MMA הינם בעלי ניסיון רק בזירות ספורטיביות ואי אפשר לדעת מה הניסיון האמיתי שלהם ואיך הם יתנהגו במצב אמיתי. נכון, אכן אי אפשר לדעת זאת לגבי ספורטאים. אך האם ניתן לדעת איך יתנהג מי שאינו ספורטאי? מי שלא התמודד במגע מלא ובעצימות מירבית מול יריב שנחוש לנצח? איזה ניסיון עדיף מביא עמו מי שלא מתמודד בזירות ספורטיביות ולא משנה איזה מהן על מי שאינו מתמודד בזירות ספורטיביות?
אוסיף ואקשה – מה קרוב יותר למציאות התמודדות ספורטיבית זו או אחרת או אימון סימונים לסוגיו?
האם רוחו של מי שאינו ספורטאי חלשה יותר ממי שהוא ספורטאי?
האם מי שתורגל להתמודד לסבול כאב לחץ ופחד בזירה יפול ברוחו מהר יותר ממי שלא??
אני מאמין גדול בשילוב בין הספורט לחשיבה מציאותית. אני יודע שבסופו של דבר אדם מכין את עצמו לתרחישים בלמידה תרגול ואימון למצבים בהם הוא אמור לפעול כמו אוטומט בשעת הלחץ. אולם קשה לי לחשוב איך אני מאמן מישהו ללא הניסיון המעשי וללא האימון בזירה בו הוא אמור לפגוע, לא להפגע ולנסות להכריע את יריבו בתנאים הנוחים ביותר מבחינתו.
כן, ברור שאסטרטגיית הקרב תגזר כתוצאה מחוקי הקרב, אולם מה האלטרנטיבה?
האם מי שלא שיגר אגרופים בזירה ולא בדק אם הוא פוגע ומה ההשפעה של הפגיעות של אגרופיו במטרה נעה שגם מחזירה חזרה יוכל לעשות זאת טוב יותר ברחוב? ליריב יש נטיה לא ליפול מהר כמו שחושבים לפעמים
לפני שניגשים לנושא מורכב זה צריך להבין כמה כללים בסיסיים.
רוב המצבים הבעייתיים נמנעים על ידי מה שנקרא: "התנהגות מונעת"
מהי התנהגות מונעת:
1. להתרחק ממקומות מפוקפקים.
2. אם חייבים לעבור באזורים בעייתיים ללכת במקומות היותר מוארים ולא דרך סמטאות חשוכות
3. חבריך יעידו עליך מי אתה לכן בחר את חבריך בקפידה ושיהיו כאלה שיהיו לך לכבוד
4. אל תסתובב עם "עושי צרות" מי שישן עם כלב יתעורר עם פשפשים…
5. אם צריך להלחם יש לעשות זאת בצורה הכי החלטית והכי יעילה שאפשר
6. להיות ערני, לשים לב טוב לסביבה, לתור ולסרוק אחר איומים פוטנציאליים
כמובן יש להוסיף לעירנות, לא ללכת "מנותק מהעולם" עם מכשיר מוזיקה על האזניים, לסרוק בעיניים כל הזמן את הסביבה, לפתוח טוב את האזניים ולתור אחר איומים בהתאם לסביבה.
יש לזכור שבכל מצב בחיים שמדבר על הגנה עצמית לאחר הנושא של התנהגות מונעת יש לנו שלושה מעגלים.
המעגל הראשון והחיצוני הוא המעגל שמתאר מודעות לסביבה, מה האזור בו אני נמצא, איפה בסביבה הנוכחית תתכן הפתעה וכיו"ב.
המעגל השני הפנימי הוא מודעות עצמית. מה המין שלי ? מי אני מהבחינה המנטלית ? מה היכולות המעשיות שלי להתמודד במצבי לחץ ? מה היכולות המנטליות שלי להלחם ? איך אני מבחינת כישורי הלחימה ? מה המצב הפיסי הנוכחי שלי ?
בקיצור מודעות עצמית אמיתית.
המעגל האחרון והפנימי הוא מצב בו האיום בפתח וצריך להלחם ולהשרד. איך אני שורד? מה אני עושה בצורה היעילה והמהירה ביותר כדי להציל את עצמי ברגע זה.
רוב המצבים ימנעו במעגל החיצוני או השני אם מתנהגים נכון. אבל והיה וצריך להלחם אומר כמה דברים בנושא זה.
הדבר החשוב ביותר להבהיר למי שרוצה ללמוד לשרוד הוא מהו הרצון שלו להלחם ? מה הסטייט אוף מיינד שלו ? האם הוא מבין שיש מחיר ללחימה ולעיתים "כשמנהלים סיכונים" מקריבים חלק מסויים כדי להציל חלקים אחרים, לדוגמא: יתכן שבניסיון להמנע ממקל בראש יתכן שבר ביד המגנה. או יתכן שבכניסה ללחימה מול מישהו ששלף סכין נחתך ביד בתקווה שבצורה קלה יחסית אבל נציל את החיים על ידי ההסתערות על התוקף. חשוב להבין שאין לחימה "סטרילית"
איך עושים זו שאלה משנית. השאלה הראשונית היא מה עושים וכיצד מתאמנים כדי שברגע האמת נוכל להוציא דברים מן הכח אל הפועל.
כדי שמישהו יצליח לבצע טכניקה כלשהי במצב לחץ צריך לזכור שצריך לבנות אותו לאט ובסבלנות בהתאם ליכולתו כדי שברגע הצורך יוכל לפעול כמצופה ממנו וכפי שביצע באימונים. תהליך הבניה של אדם מן הישוב ממושך ובנוי על כמה רבדים ולפניהם יש כמה דברים שצריך להבין.
1. מה הרקע הסוציואקונומי של האדם. האם הוא "ילד שמנת" או גדל בשכונה קשה?
2. מה היא סביבת חייו. ראה סעיף 1. אנשים שנאבקו בילדות מתנהגים אחרת ממי שהיה להם "קל בחיים".
3. כתולדה מא-ב מה אופיו ומאפייני ההתנהגות שלו במצבי לחץ.
4. מה הרצון האמיתי והכנה של האדם להתאמן למטרת לחימה פרקטית.
אם האדם מראש לא מעוניין דה פקטו ולא בהצהרות להתאמן כפי שנדרש חבל להתחיל. כשאני מתכוון להתאמן מעשית כוונתי לעמוד באימונים שכוללים גם כאב גם לחץ ולא רק תאורטיקה. רוב האנשים בהצהרה לא מעוניינים להפוך ללוחמים אמיתיים אלה לטעום את החוויה ותו לא. (זה בסדר גמור מבחינתי), רק צריך להבין מה המציאות ומה דמיון.
בהנחה והאדם מעוניין לרכוש מיומנויות לחימה עליו לבנות חוסן גופני וכמובן חוסן נפשי כתוצאה מהגברת בטחונו העצמי ביכולותיו הפיסיות בהתחלה ובהמשך משיפור המיומנויות הטכניות בנוסף. אחזור ואומר שוב כי:
חשוב לזכור כי מיומנות לחימה למטרות הגנה עצמית או למטרות ספורטיביות נשענת על קודם כל "רצון להלחם" וזה המנוע העיקרי שסועד את הטכניקה. ללא "הרצון להלחם" ולהכריע את היריב בזירה או חלילה ברחוב שום טכניקה לא תצא מן הכח אל הפועל. אני מודע להבדלים שיש בין מצבי אמת לבין זירה ספורטיבית אולם אימונים בענפים ספורטיביים כמו האבקות/ג'יו ג'יטסו/ג'ודו/אגרוף/מואיתאי יוצרים אצל הספורטאי או המתרגל חוסן פיסי ונפשי והתנסות בחוויה של קרב, לחץ, כאב וכיו"ב. מי שלא הוטח לארץ יכול לתרגל 5000 פעם איך הוא ידחף אצבעות לעיניים לגראפלר, בשבריר השניה שהוא יוטח לארץ הוא לא יבין אפילו באיזו פוזיציה הוא נמצא.
אי אפשר להקנות כישורי לחימה למטרות הגנה עצמית בלי ללמד להכות, בלי לחוש את העייפות כשצריך להכות יותר ממכה אחת, בלי לחוש שלהכות בשק זה לא כמו להכות באויר וכמובן להוציא מן הכח אל הפועל גם מאבקים תרגיליים אמיתיים ולחוש את הזיעה ואת המגע של בשר בבשר על כל המשתמע מכך בלי לחוש סלידה או רתיעה. יש לתרגל מן הקל לכבד, יש לתרגל תרחישים שונים כולל תרחישים "לא נעימים" ולהביא את המתאמן למצב בו הוא תחת אנדרנלין כדי לקרב אותו הכי קרוב שאפשר למציאות. ברור שאת התרגולות הללו יש לבצע בהדרגה, אולם בחורה שרוצה ללמוד להתמודד עם איומים פוטנציאליים יתכן ותצטרך באימון לחוות לחץ, קצת אימה, מבוכה וכמובן כאב מסויים כמו סטירה לפנים נניח וכל זאת כדי שהביא אותה למצב בו לא תקפא ברגע האמת.
הנ"ל נכון גם לגבי גברים שמבחינתם האיומים מעט שונים אולם גם עליהם בהנחה והם מעוניינים ללמוד באמת כיצד להתמודד עם מצבים כאלה, לחוות באימונים אנדרנלין גבוה ותרחישים מלחיצים. אי אפשר לדעת איך בנאדם יתפקד אם לא יכינו אותו מבעוד מועד. זה לא הדבר שיבטיח ב-100 אחוז אבל זה יגדיל את השרידות של האדם בודאות גם אם כתוצאה מהאימון האדם ילמד על מגבלותיו הנפשיות ויכיר את עצמו טוב יותר.
על גברים ונשים המעוניינים לשפר את כישורי ההשרדות שלהם להפנים את האמת הזו ולהבין שכדי לרכוש יכולת אמיתית צריך להגיע ולהתאמן וגם קצת לסבול לפעמים. כמו שאמר הגנרל הרוסי סוברוב: "טיפת זיעה באימונים חוסכת גלונים של דם בשדה הקרב" אין ארוחות חינם.
על כל אחד ואחת לחשוב האם אני מכוון את עצמי ליעד או שאני מכוון למקום אחר, גם זה בסדר וגם לכוון למקום אחר בסדר.
איך עושים זו שאלה משנית. השאלה הראשונית היא מה עושים וכיצד מתאמנים כדי שברגע האמת נוכל להוציא דברים מן הכח אל הפועל.
אם האדם מראש לא מעוניין דה פקטו ולא בהצהרות להתאמן כפי שנדרש חבל להתחיל. כשאני מתכוון להתאמן מעשית כוונתי לעמוד באימונים שכוללים גם כאב גם לחץ ולא רק תאורטיקה. רוב האנשים בהצהרה לא מעוניינים להפוך ללוחמים אמיתיים אלה לטעום את החוויה ותו לא. (זה בסדר גמור מבחינתי), רק צריך להבין מה המציאות ומה דמיון.
בהנחה והאדם מעוניין לרכוש מיומנויות לחימה עליו לבנות חוסן גופני וכמובן חוסן נפשי כתוצאה מהגברת בטחונו העצמי ביכולותיו הפיסיות בהתחלה ובהמשך משיפור המיומנויות הטכניות בנוסף.
צריך לזכור כי מיומנות לחימה למטרות הגנה עצמית או למטרות ספורטיביות נשענת על קודם כל "רצון להלחם" וזה המנוע העיקרי שסועד את הטכניקה. ללא "הרצון להלחם" ולהכריע את היריב בזירה או חלילה ברחוב שום טכניקה לא תצא מן הכח אל הפועל. אני מודע להבדלים שיש בין מצבי אמת לבין זירה ספורטיבית אולם אימונים בענפים ספורטיביים כמו האבקות/ג'יו ג'יטסו/ג'ודו/אגרוף/מואיתאי יוצרים אצל הספורטאי או המתרגל חוסן פיסי ונפשי והתנסות בחוויה של קרב, לחץ, כאב וכיו"ב. מי שלא הוטח לארץ יכול לתרגל 5000 פעם איך הוא ידחף אצבעות לעיניים לגראפלר, בשבריר השניה שהוא יוטח לארץ הוא לא יבין אפילו באיזו פוזיציה הוא נמצא.
אי אפשר להקנות כישורי לחימה למטרות הגנה עצמית בלי ללמד להכות, בלי לחוש את העייפות כשצריך להכות יותר ממכה אחת, בלי לחוש שלהכות בשק זה לא כמו להכות באויר וכמובן להוציא מן הכח אל הפועל גם מאבקים תרגיליים אמיתיים ולחוש את הזיעה ואת המגע של בשר בבשר על כל המשתמע מכך בלי לחוש סלידה או רתיעה.
ההבדל המהותי הראשון בין ספארינג ספורטיבי לתרחיש אמת הוא קודם כל נקודת המוצא והמצב הנפשי. גם בספארינג יש עוררות אנדרנלין ולחץ ומתח וציפייה לקראת הבאות אולם יש ודאות לגבי מתי זה יתחיל והמרחק בו זה יתחיל הכיוון ממנו זה יתחיל ויש זמן להיערך לפני ההתקפה הראשונה בהגנה אופטימלית. (לא תמיד זה עובד אבל יש זמן).
בתרחישי אמת אין ודאות כלל לגבי איך תותקף, מאיזה צד תותקף, על ידי מי תותקף, באיזה עצימות תותקף, האם יהיה חמוש או לא, וכמובן הרבה פעמים תותקף בצורה מפתיעה מטווח אפס ובאגרסיביות גבוהה.
בתרגול תרחישים אתה יכול ליצור מצב יותר קרוב למצב של מציאות אמיתית מצד אחד אבל עדיין התרגול יצטרך להתבצע במיגון מלא, יש צורך לדעת מה מודדים בתרגול (אם בתרגול כל הזמן היריב חוטף את הראשיה הראשונה לפנים אבל בגלל הקסדה הוא מחזיר מלחמה מהר זה בסדר שהוא מגיב מהר אבל במציאות הוא לא יוכל להגיב אם לא ידע לא לחטוף את הראשיה) ויש צורך לזכור שהכי חשוב בתרגול תרחישים הוא לקרב מבחינה מנטלית את המתרגל למה שצפוי לו בחיים ופחות מבחינת היכולת לספוג ולבדוק את "החישול" שלו כי את זה עושים בספארינג ספורטיבי.
בכל מקרה הדבר שהכי חשוב בשלושת המקרים הוא הניסיון ולפני זה מצב הנפשי או תכונות האופי של הספורטאי. אני תמיד אומר לספורטאים שלי שיש לתרגל מבחינה מנטלית בראש כל הזמן את המוכנות לספוג מכה ולהרגיל את המוח למצב שזה יכול לקרות בלי קשר למה שחוטפים באימון. אם בראש אתה מתרגל ומחזק מנטלית את המוכנות והלוחמנות שלך אתה מקדם את עצמך קדימה לנקודת מוצא טובה יותר.
מה משיגים בספארינג ספורטיבי:
1. פיתוח תכונות כמו אומץ לב, נחישות, לוחמנות, אופטימיות (אמסטף מנצח כי גם כשהוא במצב נחות הוא משוכנע שהוא הולך לנצח…) יכולת לסבול, חשיבה וקבלת החלטות בתנאי לחץ.
2. בניית ביטחון עצמי הלכה למעשה מתוך התרגולת וההתנסות החוויתית ולא בצורה פיקטיבית מתוך אמונה בתאוריות כלשהן.
3. פיתוח רפלקסים וחידוד תגובות, כושר גופני.
4. ניסיון מעשי בלחימה. (חשוב מאין כמותו).
5. התמודדות עם פחדים ועם יריבים לא מוכרים (תוספת לסעיף 4 להבדיל מספארינג עם יריבים מוכריםׂ).
